מהאין-סוף אל האין-סוף

בעל הסולם, מאמר "הערבות" (גרסה מקוצרת): "לא ניתנה התורה לאבות, משום שהמצווה של "ואהבת לרעך כמוך", שהיא הקוטב של התורה, איננה ראויה לקיימה ביחידות, זולת בהסכמה מוקדמת של אומה שלימה, וע"כ נמשך הדבר עד צאתם ממצרים, שנעשו ראויים לקיימה, ואז נשאלו מקודם, אם כל אחד ואחד מהאומה מסכים לקבל על עצמו מצווה זאת, ואחר שהסכימו לדבר ניתנה להם התורה".

מהמקורות הקבליים, כמו "פתיחה לחכמת הקבלה", "תלמוד עשר הספירות" ו"עץ החיים" של האר"י, אנחנו לומדים על מבנה העולם הרוחני, על יצירת הנשמה, שהיא הנברא היחידי, ועל כך שהנשמה הזאת עברה שבירה והתחלקה להרבה מאוד חלקים. אפשר לומר שהחלקים האלה היו קיימים גם קודם, אבל הם התלכדו בכוונה אחת, במחשבה אחת, במצב מיוחד.

במצב הראשון הזה היה קיים המושג האחד שנקרא "אין-סוף", שכלל בתוכו את הכלי השווה לאור. השוויון, החיבור והדבקות שלהם סופקו על ידי כוח האור. כל הנשמות, החלקים, הרצונות, היו שם גם מקודם, אבל האור היה מחזיק את הכול יחד כך שהם נשארו בלתי נראים.

לאחר מכן נוצר המצב השני: הכלי השבור, שלגמרי אינו שווה (≠) לאור ונמצא ברשות עצמו: רצון לקבל על מנת לקבל. בצורה כזאת שבירת הכלים הביאה את הנברא למצב של "העולם הזה".

ולבסוף, במצב השלישי, הכלי הופך שוב להיות שווה לאור. אנחנו מגיעים לדבקות, אבל כבר בכוחות עצמנו.

בסופו של דבר, אנחנו עוברים את כל התהליך הזה בהכרה, בהבנה ובהרגשה. הירידה לעולם שלנו הייתה ההכנה מלמעלה, והשלב הנוכחי של העלייה הוא תקופת התיקון. ולכן היום אנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים בנקודה מיוחדת בהיסטוריה, שאותה המקובלים מסמנים כ"שנת 1995". מדובר על הגבול, שאחריו מתחילה העלייה הרוחנית הכללית של האנושות.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הערבות", 22.11.2011

ידיעות קודמות בנושא:
לפני העלייה המכרעת
הגיע זמנם של הנכדים
הדור המיוחד שלנו