דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / מדורה שאינה צריכה לכבות

מדורה שאינה צריכה לכבות

בעל הסולם, מאמר "החירות": "הויתור מחמת שביעה – אין זה גורם שום צער. אכן הויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים וע"כ ניתן לכנותו מיתה חלקית".

אם אנחנו לא מתעלים לרצון חדש, לרמת התעוררות חדשה, אנחנו מרגישים ייאוש הולך וגדל, ובסופו של דבר מתים. לא מתים במובן הפיזי – זה מחכה לנו בכל מקרה – אלא העניין הוא בדעיכת הרוח.

בדרגה הבהמית הרוח מתה יחד עם הגוף, אבל בזמן שהגוף חי, אנחנו יכולים למצוא מקור שכל הזמן יוסיף לנו עלייה חדשה, התעוררות חדשה. בה אנחנו נרגיש את החיים, את החיות, עד כדי כך שנתנתק מהקיום הגשמי ומהתלות שלו בגוף, ונתחיל לחיות בהתעוררות שכבר אינה שייכת לגשמיות. אלה יהיו עבורנו שני דברים שונים, כמו שנאמר "עולמך תראה בחייך".

בצורה כזאת האדם רוכש כלים/רצונות חדשים להרגשת החיים. וזה מתחיל מהירידות: כאשר האדם לא מרגיש רוח חיים בכלים דהשפעה, הוא מחשיב את עצמו למת. ואז הוא מחליף את הסיבה, את כלי ההתעוררות, מקבלה להשפעה, ובצורה כזאת הוא מתפטר מ"מלאך המוות" הרוחני והגשמי. באופן רוחני הוא עובר לכלים דהשפעה, שאינם שייכים לעולם שלנו. אין בהם מוות. כשהגוף הביולוגי נפטר, הוא מפסיק להרגיש את החיות שקשורה אליו, כשמגיע הזמן שלו להתפרק ולחזור לחומרים הבסיסיים שמרכיבים אותו, כפי שזה קורה תמיד. אבל במקביל לכך, האדם רוכש התעוררות בכלים דהשפעה, ובהם הוא מרגיש את החיים ואת כוח החיות. הרי בכלים האלה תמיד יש לו אפשרות להוסיף משהו.

באופן כללי, הרגשת החיים אינה נמדדת על ידי הרצון הנוכחי של האדם, אלא דווקא על ידי התוספת לרצון, על ידי מקדם התאוצה. ולכן האדם צריך תמיד להיות כמו "זקן כפוף" שכביכול מחפש משהו שאבד לו. בכל פעם אני צריך לדאוג האם לא איבדתי את ההשתוקקות למטרה.

אם האדם מבצע את העבודה הזאת, הרי שהוא צעיר בנשמתו. אחרת אנחנו הופכים ל"ילדים שהזקינו", שיוצאים לפנסיה מבלי להתבגר…

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "החירות", 11.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
להגיע עד ל"אני" של מחר
להרגיש את נשימת האור
ההשפעה היא החיים, הקבלה היא המוות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/fsvDw

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest