דף הבית / מיתוסים על חכמת הקבלה / מדוע "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה?

מדוע "ואהבת לרעך כמוך" זה כלל גדול בתורה?

לא תִקׂם ולא תִטׂר את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך, אני ה'. (ויקרא י"ט, י"ח)

"ואהבת לרעך כמוך" זהו כלל גדול בתורה. (ירושלמי, נדרים ל', ב')

ואהבת לרעך כמוך. כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותם לאחיך… החוק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה: "מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותם ומלווה אותם". (הרמב"ם, משנה תורה, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק י"ד)

גמילות חסדים לא היה נמצא כמו באברהם… וַהֲבאת שלום שבין אדם לחברו, שהרי היה אב המון גויים, מפני זה הוא מאחד ועושה שלום בין כל הנבראים. (המהר"ל מפראג, גבורות השם, פרק ו')

מעשה בנוכרי אחד שבא לפני הלל, אמר לו, גַייר אותי על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, אמר לו מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור (והיתר, פירוש הוא, לך ולמד). (בבלי, שבת, ל"א, א')

באה התורה וכללה כלל שהכול נכלל בו: ואהבת לרעך כמוך, כמוך בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש. (הרמח"ל, מסילת ישרים, פרק י"א, בפרטי מידת הנקיות)

הציווי שהצטווינו לאהוב זה את זה כמו שאנו אוהבים את עצמנו, ושתהיה חמלתי ואהבתי לאחיי באמונה כאהבתי וחמלתי לעצמי, בממונו וגופו וכל מה שיש לו או שהוא חפץ, וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו כמוהו, וכל מה שלא ארצה לעצמי או לידידי, לא ארצה לו כמוהו, שאמרו, ואהבת לרעך כמוך. (הרמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה, ר"ו)

אימתי מוצאת הבריאה חן בעיני הקב"ה, בזמן שכלל ישראל אגודים יחד ואין ביניהם שום קנאה ושנאה ותחרות, וכל אחד חושב בתקנת וטובת חבירו, ואז הקב"ה שמח בבריאתו, ועל זה נאמר ישמח ה' במעשיו. ובדרך רמז נוכל לבאר בזה את הכתוב "ואהבת לרעך כמוך אני ה'", רוצה לומר, אם תהיה אוהב לרעך כמוך, אז אני ה' בתוככם ואוהב אני את שניכם. (ספר זכור למרים, פרק יא)

ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה, כדי לכלול באחדות ושלום, שהוא עיקר החיות והקיום והתיקון של כל הבריאה, על ידי כך שבני אדם שמשונים בדעותיהם נכללים יחד באהבה ואחדות ושלום. (ר' נחמן מברסלב, ליקוטי הלכות, ברכות הראיה וברכות פרטיות, הלכה ד')

לשם איזה צורך ערך ה' את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלות את האדם למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלוקיו, כמו ההרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי ה'. (בעל הסולם, מאמר "תורת הקבלה ומהותה")

פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. (הרב"ש, שלבי הסולם, לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך)

המזון הנצחי הוא מהנתינה לזולתו. (בעל הסולם, מאמר "השפעה ותענוג")

בביאת האדם אל אהבת זולתו, אז הוא נמצא ישר בבחינת הדבקות, שהוא השוואת הצורה ליוצרה. אשר עמה יחד, עובר האדם מתוך עולמו הצר, המלא מכאובים ואבני נגף, אל עולם נצחי רחב, של השפעה לה' והשפעה לבריות. (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה")

בשעה שהאדם ממאס כל קבלה עצמית, ונפשו קָצה, בכל מותרות מתענוגים גופניים קטנטנים וכבוד וכו', נמצא שמטייל לחופשי בעולמו של הקב"ה, ומובטח, שלא יארע לו כאן שום נזק ותקלה לעולם. שהרי כל הנזקים, מורגשים ובאים לאדם, רק מבחינת הקבלה עצמית, המוטבע בו. והבן זה היטב. (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה")

אמרו ז"ל: לא ניתנו תורה ומצוות, אלא לצרף בהם את ישראל, שהיא הזדככות הגוף, עד שקונה טבע שני המוגדר באהבת זולתו, דהיינו המצווה האחת של ואהבת לרעך כמוך, שהיא המטרה הסופית בתורה. (בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", ט"ו)

ודע, שהמצוות שבין אדם לחברו הן קודמות למצוות שבין אדם למקום, כי ההשפעה לחברו מביאה אותו להשפיע למקום. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט)

בהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת ה' ובהשפעת נחת רוח לה'. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו – דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו. (בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בָּטל דבר – בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בְּטֵלה לעולם. (אבות ה', ט"ז)

הרגש ההתפעלות, המגיע לאדם בעסק המצוות בין אדם למקום, הוא שווה לגמרי עם הרגש ההתפעלות, המגיע לו בעת עסק המצוות שבין אדם לחברו. כי כל המצוות מחויב לעשותם לשמה, בלי שום תקווה של אהבה עצמית. כלומר, שאין שום הארה ותקווה חוזרת אליו, על ידי טרחתו זו, מתשלום גמול או כבוד וכדומה. אשר כאן, בנקודה הגבוהה הזאת, מתחברים אהבת ה' ואהבת חברו לאחת ממש. (בעל הסולם, מאמר "הערבות", כ"ב)

וזה ששִיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" היא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי היא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צורכי חברו על צורכי עצמו, הריהו במידת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה: ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במילה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובה' יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרושׂ תמיד לנגד עיניו. (בעל הסולם, מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות")

שכל ישראל ערֵבים זה בזה. (סנהדרין כ"ז, ע"ב)

ישראל ערבים זה לזה מפני שממש יש בכל אחד חלק אחד מחבירו וכשחוטא האחד פוגם את עצמו ופוגם חלק אשר לחבירו בו. נמצא מצד החלק ההוא חבירו ערב עליו. ולכך ראוי לאדם להיותו חפץ בטובתו של חבירו ועינו טובה על טובת חבירו. וכבודו יהיה חביב עליו כשלו שהרי הוא ממש. ומטעם זה נצטוינו ואהבת לרעך כמוך. (הרמ"ק, הנהגות צדיקים – שלוש עשרה מדות)

אי אפשר לקים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא ע"י האחדות וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות.. צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה צריכים תכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי להיכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות. (ר' נחמן מברסלב, ליקוטי הלכות, חשן משפט הלכות ערב, הלכה ג'-ל')

וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. כי לא ניתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצווה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו… דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלא כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו. ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצורכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, ולתת כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו. (בעל הסולם, מאמר "הערבות")

אם שש מאות אלף איש מסתלקים מכל עסקיהם לצורכי עצמם, ואין להם שום עסק בחייהם, רק לעמוד על המשמר תמיד, שלא יחסר שום צורך לחבריהם. ולא עוד, אלא שיעסקו בזה באהבה עצומה, בכל לבבם ונפשם, ככל גִדְרה של המצווה "ואהבת לרעך כמוך". אז ברור בלי שום ספק, שאָפַס כל צורך מכל יחיד מחברי האומה, לדאוג מה בשביל קיומו עצמו. ונעשה משום זה, מופנה גמור משמירת קיומו עצמו, ויכול לקיים בנקל את המצווה של "ואהבת לרעך כמוך"… כי איך ייפול לו איזה פחד כרגע על קיומו עצמו, בה בשעה ששש מאות אלף איש אוהבים נאמנים, עומדים על המשמר הכן, בהשגחה עצומה, שלא יחסר לו כלום מצרכיו. ולפיכך, אחר שכל חברי האומה הסכימו לדָבר, תיכף ניתנה להם התורה, כי עתה המה נעשו מוכשרים לקיימה. (בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", ג'-ט"ז)

מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם. (בבלי, מסכת יומא דף ט', ב')

ואמרו רבותינו ז"ל (יומא ט', ע"ב) בית שני היו בו צדיקים וחכמים גדולים ולא נחרב אלא בעוון שנאת חינם ולא התארך הקץ ולא נעלם אלא לסיבת שנאת חינם, ולא עוד, ששאר העברות אינו עובר עליהם אלא בשעתם אבל שנאת חינם בלב היא תמיד, ובכל רגע עובר על לא תשנא, וביטול מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ולא עוד אלא שעל מצווה זו אמרו שזה כלל גדול שבתורה שכולה תלויה בה, ולא זכה משה לכל מעלותיו אלא שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם. (הרח"ו, שערי קדושה, חלק ב', שער) ד'

עומק הרע ורוממות שורשו הרי הוא עומק הטוב, נמצא שעומק השנאה הרי הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו, ונחרב העולם עִמנו, על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו ייבנה, על ידי אהבת חינם. (הראי"ה קוק, אורות הקודש ג', עמ' שכ"ד)

אנחנו חייבים במידת אהבה יתרה ונפלאה איש לרעהו. (הראי"ה קוק, תעודת ישראל ולאומיותו)

אי אפשר, כי אם ע"י אחדות ואהבה ושלום, שיוכללו כל ישראל יחד באהבה ואחדות גדול. (ר' נחמן מברסלב, ליקוטי הלכות, חשן משפט – הלכות ערב)

אנחנו חייבים לאהוב איש את אחיו באהבה אמיתית הראויה לאחים בני אב אחד ממש. (הראי"ה קוק, תעודת ישראל ולאומיותו)

מי ייתן לי זרועות עולם, אחים חביבים, ואחבקכם באהבה. (אגרות הראי"ה, חלק ב', אגרת ת"ר)

האדם הפרא, הבלתי מפותח כלל, אינו מכיר את האגואיזם לתכונה רעה ולא כלום. ולפיכך משמש עמה בגלוי. לבלי שום בושה. ובלי שום גבול. גוזל ורוצח לעיני כל, בכל אשר תמצא ידו. והמפותח מעט, כבר מרגיש, איזה שיעור באגואיזם שלו, לבחינת רע. ולכל הפחות, מתבייש להשתמש עמו בפרהסיה, לגזול ולרצוח נפשות במקום רואים. ובסתר עדיין מבצע כל זממו, אלא שמקפיד על כל פנים, שלא יראהו איש. והיותר מפותח ממנו, נמצא, מרגיש את האגואיזם לדבר מאוס ממש, עד שלא יוכל לסובלו בתוך עצמו, ודוחה ומפריש אותו לגמרי, כפי שיעור הכרתו אותו, עד שאינו רוצה, ואינו יכול, ליהנות מעמל אחרים. ואז, מתחיל להתעורר בקרבו ניצוצין של אהבת זולתו, המכונה "אלטרואיזם". שהוא מידת הטוב הכללית. וגם זה מתלקח אצלו בסדר התפתחות הדרגתי. דהיינו, מתחילה מתפתח בו חוש האהבה וההשפעה, לצורכי קרוביו ומשפחתו, על דרך הכתוב "ומבשרך אל תתעלם". וכשמתפתח יותר, מתרחב בו מידת ההשפעה, לכל בני סביבתו, שהם בני עירו, או בני אומתו. וכן מוסיף והולך, עד שמתפתח בו בחינת אהבת זולתו, על כל האנושות כולה. (בעל הסולם, מאמר "מהות הדת ומטרתה")

כל העולם משפחה אחת היא. (בעל הסולם, כתבי הדור האחרון)

ואל תתמה, מה שאני מערבב יחד את שלומו של ציבור אחד, עם שלום העולם כולו, כי באמת כבר באנו לידי מדרגה כזו, שכל העולם נחשבים רק לציבור אחד, ולחברה אחת, כלומר, שכל יחיד בעולם, מתוך שיונק לשד חייו והספקתו מכל בני העולם כולו – נעשה בזה משועבד, לשרת ולדאוג לטובת העולם כולו… ועל כן טובת הציבור וטובתו הפרטית – היינו הך. (בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם")

הציבור והיחיד היינו הך, ואין כל נזק ליחיד מחמת שִעבודו אל הציבור, כי גם חירות הציבור וחירות היחיד, דבר אחד הוא. וכמו שמחלקים ביניהם את הטוב, כן מחלקים ביניהם את החירות. הרי שמידות טובות ומידות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור. כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלמות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מֵחֵלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור, הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים. אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם. והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא. (בעל הסולם, מאמר "השלום")

ר' אלעזר בן ר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו עשה מצווה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עברה אחת אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה שנאמר, וחוטא אחד וכו', בשביל חטא יחידי שעשה זה אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. (בבלי, קידושין מ', ב')

אומר אני: שהמצווה הראשונה והיחידה, שתהיה בטוחה יותר לשאיפה לבוא ל"לשמה", היא, לקבל על עצמו שלא לעבוד לצורכו, אלא במידת ההכרחיות לעבוד בהם, כלומר, בדיוק עד לידי סיפוק קיומו בלבד. ובשאר הזמן, יעבוד למען הציבור, להושיע נדכאים, ולכל ברייה בעולם הצריכה ישועה והטבה.  (בעל הסולם, מאמר "מצווה אחת")

הצורה הדתית של כל האומות צריכה לחייב בראשונה את חבריה את ההשפעה לזולתו בצורה של "ואהבת לרעך כמוך" וזהו דת כולל לכל האומות. אבל חוץ מזה יכולה כל האומה ללכת בדתה היא ובמסורת שלה, ואין לאחת להתערב בחברתה. (בעל הסולם, כתבי הדור האחרון)

בוא וראה, בעת שכל בני העולם, יסכימו פה אחד, לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון, אלא להשפיע לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח, בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאיתנו, היה לו עולם גדול, שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם, בזמן שכל אחד, אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות, הייסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם. שהם מחלישים גופינו, בכל מיני מחלות ומכאובים. (בעל הסולם, הקדמה לספר הזוהר, י"ט)

אין תרופה לאנושות, בשום פנים שבעולם, זולת אם יקבלו על עצמם, מצוות ההשגחה, שהיא "השפעה לזולתו", כדי לעשות נחת רוח לה', בשיעור ב' הכתובים: האחד הוא – ואהבת לרעך כמוך, דהיינו, ששיעור היגיעה, להשפעת זולתו, לאושרה של החברה, צריכה להיות, לא פחות מזה השיעור, המוטבע באדם, לדאוג לצורכי עצמו. ולא עוד, אלא שצריכים להקדים צורכי זולתו על צורכי עצמו. והכתוב השני הוא – ואהבת את ה' אלקיך, בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך, שזוהי המטרה, המחויבת להימצא לעיני כל, בשעת היגיעה לצורכי חברו, שהוראתו, שעושה ומתייגע, רק כדי למצוא חן בעיני הבורא, שאמר, ועושים רצונו יתברך. "ואם תאבו ושמעתם, טוּב הארץ תאכֵלו". כי יחדל אביון וכל מעונה ומנוצל מן הארץ. ואושרו של כל אחד, יעלה מעלה מעלה, מכל ערך ושיעור. (בעל הסולם, מאמר "השלום")

One comment

  1. …"ולו עמי שומע לי"…יאללה כבר !!!

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest