מדד החופש

אין דבר יותר חשוב מהחרות. אם אני נמצא באזיקים, אם מישהו מנהל אותי, לא חשוב מי בדיוק, אם זה הטבע, הבורא, הכוח העליון, או הקב"ה. האם יש לו שׂכל ורגש או להיפך חסר הבעה ואדיש, כי המהות היא במשהו אחר, אם אני נמצא בידיים של מישהו או משהו, אז אני לא קיים. לא קיים ה"אני" שלי, אלא ישנו איזה יצור שנמצא תחת השליטה הטוטאלית של הכוח העליון.

כל חפץ שעליו אנחנו מדברים יש לו בעינינו ישות עצמית, הוא קיים בפני עצמו. אפילו אם זה כיסא או בית, אנחנו משייכים לו קיום עצמאי, אנחנו בתת מודע מעניקים לו אישיות: לדוגמה, מתעצבנים על המחשב שנתקע או על המכונית שהתקלקלה. ללא מידה מסוימת של עצמאות שום דבר אינו יכול לעמוד לנגד עינינו.

לפיכך, מושׂג החרות הוא היסוד: אנחנו תופסים דברים אלו או אחרים, רק אם הם מצטיירים לנו כעצמאיים, כספונטאניים. אחרת פשוט איננו מזהים אותם. אני משייך לחפצים עצמאות ובמידה הזאת הם מקבלים אצלי משקל, ערך, עד כדי כך שהם הופכים למקור של איום או תענוג. אני שוקל את הכול בעולם על המאזניים של החרות ורק אז אני מזהה ומייצב את היחס המתאים.

האינדיבידואליות הזאת של החפצים, בני האדם והתופעות השונות משתנה בהתאם לטעמים שלי, לפי סקאלת הערכים שלי. בכללות, מושׂג החרות מרכיב את הבסיס של הקיום שלי, הוא מייצב את ראיית העולם שלי. ללא הפרמטר הזה שום דבר לא יכנס לתוך שְׂדה הראייה שלי.

לפעמים קורה מצב בחיים שאדם כלשהו הופך להיות חשוב עבורי, מפני שאני מקנה לו אינדיבידואליות, חרות, דעה עצמית, כוח ואפשרות להשפיע עליי. ולהיפך, כאשר מישהו מאבד את החשיבות בעיניי, את ההשפעה, אז הוא זז הצידה או שבכלל עוזב את תמונת המציאות שלי.

ולכן החרות הוא מושׂג מאוד משמעותי וחשוב.

זה שייך גם לחרות העצמית שלי. אם אני תלוי לחלוטין במישהו או במשהו, אז פשוט אינני קיים. כפי שבנסיבות דומות איני רואה את האחרים, כך גם איני רואה את עצמי אם אני כפוף לחלוטין לרצון זר, למשל, בבית הסוהר או בשבי.

אך אם נלך עוד יותר רחוק, אם נכיר בכך שהכוח העליון או הטבע מנהל את כל התאים ואת המערכות הפיזיולוגיות שלי בכל המחשבות והרצונות, בכל נשִימה שלי, אם אין בי שום דבר משלי, משהו שלא היה מתרחש מאיפה שהוא מבחוץ, אז אני לא קיים. אני אפילו לא שייך למישהו, כי כדי להיות נשלט צריך בכל זאת להיות. אבל במקרה של שליטה מוחלטת לא נשאר ממני בעצם כלום.

תראו לֵמה מביא אותנו הקריטריון של ה"אני". הוא מתחיל בבורא, שבהיותו הייחודי והמיוחד ברא אותנו והִקנה לנו את אותה הייחודיות. רק לפי המדד הזה כל אחד מעריך את עצמו ואת האחרים.

באופן כזה, אנחנו שוקלים ומזהים את פריטי המציאות לפי נוכחותו של הבורא בהם, של הכוח שמקנה לכל אחד את הייחודיות והעצמאות. ולכן החרות מהווה מושׂג בסיסי בטבע.

אבל אז נשאלת שאלה הגיונית. בשאיפה לשלמות אני מדמה את עצמי במאה אחוז לכוח העליון, כלומר, אני מבצע במדויק את רצונו. אני הופך להיות ל"עבד" של הבורא, אני מאבד את כל מה ששלי, מוותר על עצמי, עושה צמצום על כל הרצונות. הכוונה שלי היא רק להשפעה. אני מוכן לבצע את כל מה שהבורא רוצה. אבל האם בכך אני לא מבטל את הייחודיות שלי, את החרות שלי?

המקובלים אומרים שלא, אלא להיפך, כך אתה רוכש את החרות והייחודיות שלך. עכשיו יש לך רק נקודה קטנטנה של חרות וייחודיות, ובהמשך אתה רוכש מהבורא את כל הדמות שלו ומלביש אותה על עצמך. האפשרות היחידה להשׂיג חרות מלאה זה לרכוש מהבורא את התכונות שלו, את הישות שלו.

במילים אחרות, אפילו הכוונה האלטרואיסטית שלי הדומה לבורא, נובעת מתוך הרצון האגואיסטי שלי. בסופו של דבר אני מורכב משני ההפכים: בפנים נמצא האגו, הרצון לקבל, ומבחוץ נמצאת הכוונה להשפיע לבורא. לכן אני לא נעלם.

אנחנו צריכים להבין שהאגו שלנו מציל אותנו מההיעלמות. בזמן העלייה בסולם הרוחני מצד שמאל גדל האגו שלי המנוגד לבורא, ומימין נבנית הכוונה על מנת להשפיע, הדומה לבורא. על ידי הניגוד הזה אני רוכש את התכונות שלו באופן עצמאי מבלי להתמוסס בתוכו.

תראו איזו מתנה נתן לנו הבורא, את האפשרות להתקיים באופן עצמאי. כך בהתפתחות הרוחנית שלנו אנחנו רוכשים בהדרגה את החרות.

בהתאם לכך, המצב הנוכחי שלנו נקרא "מוות", "אי קיום", בעוד שההשׂגה הרוחנית וההתגברות זה החיים. והאור המחזיר אותנו לחיים, נקרא "תורה", והוא אמצעי ההצלה מ"מלאך המוות".

מתוך שיעור על מאמר "החרות" של בעל הסולם, 13.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
בחיפושׂ אחר עצמי
מי אנחנו: בני חורין או ברגים של הבריאה?
מחופש שקרי לאמיתי

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/eGxlY

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest