לעשות צעד אל הבורא

זוהר: פרשת ויקרא, סעיף פ"ג: כמ"ש, הנה מלכך יבוא לך, ודאי, ולא אתה אליו. יבוא לך, להתרצות עימך. יבוא לך, להקים אותך. יבוא לך, להשלים אותך בכל. יבוא לך, להעלות אותך להיכלו ולהתחבר עימך חיבור תמידי לעולם. כמ"ש, וארשתיך לי באמונה.

בעיה: האם אנחנו צריכים בעצמנו להקים את המלכות מעפר, או שהבורא הרחום יקים את סוכת דוד הנופלת? האם עלינו לחכות בגלות, ואז הכול יתגלה מלמעלה? או שעלינו להבחין, שהמלך הגיע, עשה את עבודתו ומושיט לנו את ידו, ואנחנו צריכים להיאחז בה ולעלות?

ישנם בני אדם שאומרים שהכול יבוא ויתגלה מלמעלה, מהשמים "יפול" בית המקדש השלישי, ואיננו צריכים לעשות דבר, רק לחכות. זוהי חשיבה "גלותית".

המקובלים מסבירים לנו, שהיינו צריכים לכפות על עצמנו לגלות (מרוחניות) למשך תקופה מסוימת, עד סוף המאה ה-20. אחר כך, מלמעלה הבורא החזיר אותנו לארץ ישראל, גילה לנו את שיטת התיקון, חכמת הקבלה וספר הזוהר, יצר את כל התנאים לבחירה החופשית, התרחש מעמד מתן תורה מלמעלה, וכעת אנחנו צריכים לקבל אותה וליישׂם בתיקון שלנו.

זה נקרא ש"המלך בא אל המלכה", הוא נותן לה הכול. אך כעת היא צריכה לעשות צעד אל המלך, להביע רצון להתאחד עימו, ולא לשכב כל הזמן בעפר ללא שום פעולות מצידה. הרי המלך מזמין אותה לעשות פעולה, בכך שמושיט לה את ידו, מגלה לה את רצונו.

מתנהל כאן ויכוח הגדול בין אלו העוסקים בתורה החיצונית, לבין אלו העוסקים בתורה הפנימית: הרי בביצוע החיצוני של המנהגים אין מה להוסיף, אלא כל התוספת היא בביצוע הפנימי: בכוונות, בבירור הרצון, בגילוי היצר הרע שאותו צריך לתקן.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 16.05.2010

רשומות קודמות בנושא:
לפני הגילוי האחרון
החלום על בית המקדש
בית המקדש שבלב