דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לעמוד במבחן המאמץ

לעמוד במבחן המאמץ

בעל הסולם, מתוך אגרת י"ט: "אבל לא בפעם אחד, ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה, מאד נעלה, שנקרא ביאה שלמה. אלא "אך טוב וחסד ירדפוני". וע"כ עושה העראה שהיא תחילת ביאה, שז"ס, "צדיק ורע לו"…"

הבורא מעורר את האדם, כלומר, אינו דוחף אותו קדימה, אלא מסדר לו תחבולות שונות, "מחזר" אחריו, כאילו מפלרטט עימו. אנחנו רואים שאפילו בטבע, בעולם החי קיימים משחקי חיזור לפני ההזדווגות. זהו תהליך שלם, שבו כל אחד צריך להראות לשני עד כמה הוא מוכן לחיבור הזה ואחראי עליו, מסוגל לדאוג לדור ההמשך.

כך גם האדם, נדחה על ידי הבורא מהזיווג, מפני שבינתיים לא הגיע לרצון מספיק חזק. ולאדם נראה שהבורא אינו רוצה להתחבר עימו. ולכן האדם סובל, הרי הוא כל כך משתוקק לחיבור, כל כך מוכן אליו, ועשה לשם כך כל מה שאפשר. אבל מדוע הבורא אינו מתגלה לו?

נדמה לאדם שהוא מוכן להשפיע – אולם אנחנו מבינים שהוא חושב רק איך לנצל את גילוי הבורא להנאה עצמית. אלה עדיין לא כלים דהשפעה. אם היה לו רצון להשפיע, אז הצער שלו היה שונה. והייסורים האלה היו מייד הופכים לטוב, לתענוג.

אולם "מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן" – בתנאי שהאדם ממשיך את דרכו בעקשנות עקבית: עובד בקבוצה, לומד, עושה כל דבר אפשרי. ואז הצלחותיו וכישלונותיו נמצאים כבר בידי ההנהגה העליונה, מטרת האדם רק להמשיך. עליו להשתדל להפיק תועלת מרבית מכל מצב עד כמה שאפשר.

לא מספיק שהוא ייסחב משלב אחד לשלב אחר. בזכות כל ההתעוררויות, כל העקיצות של הבורא, שכתוצאה מזה רע לו, עליו בכל זאת להשתוקק קדימה ולרוץ, לשבור את כל המחסומים בדרכו. וברור שזה בלתי אפשרי ללא ערבות הדדית.

האדם חושב, אני השקעתי כל כך הרבה בעסק הזה ועדיין לא קיבלתי שום שכר! תשוקתו הגדולה אינה נענית, כלומר אין תגובה מצד הבורא. ולכן הוא מתייאש, כמה אפשר לרדוף אחרי הבורא ללא תוצאה – האם יש לכך גבול או לא?

הוא מתחיל לשאול לאן נעלמים כל מאמציו, כל יגיעתו, כל השתוקקותו – ונשאר בגעגועים גדולים. ובאמת, עלינו לחבר את כל ההצלחות וכל הכישלונות, כל האכזבות. מצד אחד, צריכים להרגיש אכזבה גדולה – אבל להתעלות מעליה ב"אמונה מעל הדעת".

נגמרו הזמנים שבהם כוח האגו דחף אותי קדימה, כפה עליי לפרוץ את כל המחסומים העוינים בדרכי. עכשיו עליי להרגיש כמה מחסומים כאלה נמצאים בתוכי וכיצד מעליהם מתעלים ב"אמונה מעל הדעת".

אני צריך להרגיש את כל עומק האגו שלי, להגיע לאכזבה מוחלטת מכוחותיי. ואז פתאום אני מבין שאיני מסוגל להתמודד עם האויבים האלה ולפרוץ קדימה, רק מפני שאני משתדל לעשות זאת בעזרת הכוחות האגואיסטים הרגילים שלי: השכל והרגש הגשמיים, בכוח הזרוע. ופתאום מתוך האכזבה הזאת מתבהר לי הפיתרון, ואני מבין שבכלל לא כך מתקדמים – אלא צריכים רק להתעלות למעלה מהדעת, ואז פתאום הכול יסתדר.

כלומר, חייבת כאן להיות אכזבה וכבדות – שבתוכם נולד הפיתרון, גישה חדשה. אך לשם כך חייבים להגיע לסאה שלמה של אכזבה.

"וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו ית', אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח"ו. ועל כן הוא ית' מרבה העראותיו, כלומר, התחלות הביאות". – עד כמה שאדם מסוגל לסבול אותן. זה תלוי בסביבה. אם הסביבה חזקה ומחזיקה את האדם בפנים, כל הזמן מעוררת אותו, אז הוא עובר במהירות גבוהה ומסיים את כל צעדי ההכנה לזיווג.

מתוך שיעור על פי אגרת י"ט של בעל הסולם, 09.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
דוחים, כלומר מקרבים
התפכחות רוחנית
שמאל דוחה וימין מקרבת

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/nIkT1

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest