קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך מאמרו של הרב"ש, "מהו, שצריך להרים יד ימין על שמאל, בעבודה": "בעיבור צריכים כח המצייר, וכח המעכב. שפירושו עיבור, שזהו תחילת כניסת האדם לקדושה.
כח המצייר הוא כח המראה את האמת, היינו ציור של העבודה היינו אם יש לו ציור טוב על המצב שבו הוא נמצא, היינו שמאיר לו את העבודה, כלומר איך צורה יש לו כשהוא מסתכל על עבודתו, אם הוא בשלימות או לא, היינו אם הוא עובד בעל מנת להשפיע, או שהוא רוצה על כל פנים לעבוד בעל מנת להשפיע.
וכח המעכב נקרא, היות שבזמן שכח המצייר מראה לו האמת, שבזמן העיבור הנקרא תחילת עבודה, בטח שהוא רואה חסרונות, ויכול להיות אחיזה להס"א, לכן מוכרח להיות כח המעכב, שהוולד לא יהיה נפל, היינו הפלה להס"א, ובכדי לעכב שלא יהיה הפלה, אף על פי שיש חסרון, כמו שמראה כח הציור, איזה צורה שיש לעבודה זו, וכח המעכב נקרא, ימין.
מטעם שהוא עובר לבחינת שלימות, היינו שהוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו שהאדם צריך להיות שמח בחלקו, היינו כמה אחיזה שיש לו בתו"מ, לזכיה גדולה הוא זה בעבורו, כי הוא רואה שיש אנשים, שה' לא נתן להם את המחשבה ורצון אפילו לזה שיש לי כן קצת אחיזה, זה נקרא כח העיכוב, שלא יפול מהעבודה, וגם הוא יוולד אח"כ, היינו שמהעבודה זו, שהוא שומר עצמו בעיבור, היינו בתחילת עבודה, שיהיה ב' קוים, היינו שמאל וימין, הוא יזכה להיוולד, ולהיות לבחינת יניקה דקדושה, שע"י כח המצייר וכח המעכב, תצא מהעבודה זו ולד שלם בקדושה."
בהתפתחות שלנו משתתפים הכוח המצייר והכוח המעכב. הכוח המצייר מפתח את העובּר, והכוח המעכב כל הזמן שומר על העובּר כדי שהכוח המצייר לא יהרוס את העובּר וכדי שהוא יתפתח לגוף הנכון. הכוח המצייר מפתח את העובּר מבפנים, והכוח המעכב מגביל אותו מבחוץ. כך ביחד הם מעצבים את הוָולד העתידי.
בדומה לפסל שאפשר לפסל אותו מחמר ואפשר לסתת אותו מגוש שיש, להוריד את החלקים המיותרים. כלומר, אפשר להוסיף או להחסיר, להוסיף צורה או להחסיר חומר. ובסופו של דבר, מתוך הגוש של השיש מתקבל פסל.
בצורה כזאת, מתעצב העובּר שלנו, מפני שנחוצים שני כוחות, כוח ההשפעה וכוח הקבלה שצריכים להיות באיזון, בהרמוניה ביניהם, לתמוך זה בזה. האור שומר על החושך והחושך שומר על האור. לכן, עלינו כל הזמן להשתוקק לחיבור, לתמיכה הדדית, לאהבה, לקשר, כי זהו התיקון של השבירה. בקשר בינינו אנחנו בונים את העובּר, את המצבים של "עיבּור", "יניקה" ו"מוחין", כלומר, את הצורות היותר ויותר מתקדמות שלנו עד גמר התיקון. ההתפתחות נעשית על ידי חיבור יותר ויותר גדול בין חלקי הרצון, התכונות, הנטיות, שבתוך החיבור מתגלה הכוח המצייר, הרגשת הקשר בינינו.
באותו הקשר אני עובר פעם עליות או ירידות, תלוי אם ההרגשה שלי טובה או רעה, האם אני מצדיק אותה או לא. אני רואה בצורה שונה את הכוח המצייר שמצייר לי את תמונת עבודת ה'. לכן, עליי כל הזמן לעבוד על שמירת מצב העובָּר שלי, כדי שעל אף התמונות שמצטיירות לפניי אקבל אותן בהכרת תודה, בהתפעלות, מפני שכל פעם אני מתקדם בהשפעה לקראת הצורה האמיתית של הבורא, להשפעה ולאהבה מוחלטת.
מסתבר שאני זקוק לכוח המעכב, השומר, שלא יאפשר לי לפרוץ ולהתחיל לבקר, אלא כל הזמן ישמור עליי בהתפעלות מהצורות שאני משיג. וכמובן שהצורות הללו לא נעימות אם שוקלים אותן ברגש ובשכל האגואיסטיים. לכן, אני כל הזמן זקוק לכוח המעכב שמחזיר אותי למסקנות הנכונות.
אם הצורות החדשות הללו הן צורות על מנת להשפיע, אז אני שוקל אותן בתוך הרצון להשפיע שלי ב"אמונה למעלה מהדעת" ומקבל אותן כצורות טובות ונכונות. ואף על פי שבינתיים אני לא יכול להסכים איתן בלב ובנפש, אבל אני מקבל אותן ב"אמונה למעלה מהדעת", בכוח ההתגברות, ומסכים להיות בתוכן בלי שום המתקה אגואיסטית. אני לא חושב על התועלת האישית, אלא רק על טובת הקבוצה, הסביבה.
דורשים ממני בירור מאוד חד וברור, כדי לשקול את מצבי בצורה מפוכחת בלי לטעות בערפל הרוחני, אלא לשקול בצורה פשוטה ביותר האם זה לטובת האגו שלי או לטובת הסביבה. ואם אני שוקל מנקודת המבט של הסביבה, אז כל פעם אני מדביק יותר ויותר חזק את העובָּר שלי לדופן הרחם. כי הקבוצה היא הרחם. כך אני מתקדם, מתאים את עצמי יותר ויותר לעליון, לרחם הרוחני. על ידי זה אני אוכל לקבל מהעליון יותר ויותר אור המחזיר למוטב, כמו העובּר הגשמי שמקבל מאימו את החיות שלו.
ידיעות קודמות בנושא:
תינוק מתחת ללב של אימא
לידה, יניקה, שנות בית הספר
עיבּוּר הוא הדרגה הראשונה במציאות הרוחנית
