קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מלכתחילה האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת: יש לו כיוון אחד ויחס אחד כלפי הרצון לקבל שנברא על ידו. האור אינו משתנה, כל השינויים נובעים מהרצון שבא במגע עם האור ועובר כל מיני מצבים כשמשׂיג מי הוא ומה הוא.
בהדרגה הרצון סופג את התכונות, את הפעולות של האור, למרות שכל זה רק בכאילו. מצידו של האור אין פעולות ושינויים, אמנם הרצון ליהנות משתנה בתוך האור ונותן לזה שמות של כל מיני מצבים ופעולות כשמשייך את זה על חשבונו, אך למעשה מהאור לא באים שום שינויים, רק הרצון משתנה. אז הוא קובע לעצמו מה זה "חטא" ומה זה "מצווה", הוא קובע בהתאם למה שמתגלה לו במגע עם האור, בקשר איתו.
"מצווה" זו התאמה של הרצון לאור, השתוקקות להיות כמוהו, השתוות הצורה הרצויה בעיניו. הרצון ליהנות מגלה זאת מכל מה שעובר עליו, מתוך התגובות שלו, ההתרשמויות. ולהיפך, ניתוק מהאור שנעשה כתוצאה מאי-ההתאמה בין התכונות, זהו "חטא". כי זה הולך בניגוד גמור עם הרצון של האור.
לכן, כשמעל לרצון האגואיסטי של האדם מתעורר רצון חדש והוא מתחיל להתייחס אל האור בהתאם לכוונות, אז האדם קובע את דרגות היחס שלו. חשוב לו כיצד הוא מתייחס לאור. במקום פחד בפני התעוררויות וייסורים שמניעים אותו, או משיכה כלפי התענוגים שמושכים אותו, האדם בהדרגה מעביר את החשיבות של הפעולה שלו: משׂכר והרגשה אישית, לעליון, למדרגה שממנה הוא מקבל אור.
האור הוא המשפיע והנותן. ככל שהאדם מסוגל להתנתק מהרצון לקבל שלו ולעבור לצידו של המשפיע, המצווה שהוא מבצע גבוהה יותר בעיניו. ולכן, כשמכיר בגדלות העליון, האדם בעצמו קובע את מצבו, חטא או מצווה, וכמו כן את מידתם.
