דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / ללמוד להקשיב זה לזה

ללמוד להקשיב זה לזה

שאלה: כיצד להכין את האנשים לתקשורת נכונה בסדנאות של החינוך וההשכלה האינטגרליים?

תשובה: קודם כל, אנחנו צריכים לעבוד על כל התנאים של הקשר ביניהם. כולם צריכים להבין שלכל אחד יש דעה משלו והיא עשויה להיות נכונה. כדי שאני אוכל להיפתח ולהרגיש את דעתם של האחרים, לא לתת לה לעבור לידי ולהיסגר, אני חייב לכופף, להכניע את עצמי בפני האחרים.

חייבת להיות כאן טכניקה מסוימת, גישה פסיכולוגית. מישהו מדבר, ואני בו זמנית מנסה לנתק את האגו שלי. אנחנו משחקים בזה. ראשית, אני מקשיב למה שמישהו אומר, ולאחר מכן אני צריך לחזור על כל מה שהוא אמר. אדם יכול לדבר שטויות, אמנם, פחות או יותר בנושא, ואני מתאמן על איך להקשיב לו.

הרי, אנחנו לא שומעים זה את זה. איך אני יכול לבטל את עצמי כדי לשמוע דווקא אותך, בלי לתקן אותך ובלי להכניס לתוך עצמי את המילים שלך כבר עם התיקונים והתוספות שלי, אלא להתלבש בך? בשביל זה אני חייב להכניע את עצמי, לקחת אותך בתור קנה מידה מסוים, ובכך לכוון את עצמי.

בצורה כזאת אנחנו לומדים להקשיב ולבטל את עצמינו זה מול זה. זה דבר ראשון.

לאחר מכן אנחנו עוברים לשלב הבא, כאשר אנחנו מתאמנים לדבר לעניין ולא סתם לזרוק מילים.

עכשיו אני צריך להביע מחשבה כלשהי שאמורה להיות מאוד קונקרטית, ברורה, הגיונית. באותו הזמן אני מבטא אותה בכבוד לאחרים, בהתכללות בהם, כמו שהורים מתנהגים כלפי ילדיהם, כלומר, מרמה גבוהה יותר במידת מה.

במפגש הראשון הסתכלתי עליך מלמטה למעלה, כמו על דוגמה לחיקוי, ועכשיו, להיפך. אני אומר משפטים רציניים כלשהם, משתדל להתבטא באופן הגיוני, מנסה "להיכנס" לתוכך, כך שאתה תבין אותי, תקבל את המילים שלי, כדי שהן תתיישבנה בך בהדרגה.

כל אחד צריך להכין נאום כלשהו, די הגיוני, ברור, בנוגע לעבודה או משהו אחר, זה לא משנה. העיקר שיקשיבו לנואם. הרי אנחנו תמיד חושבים שמישהו אחר מדבר שטויות. אבל לא משנה איזה שטויות הוא אומר, נניח, על הדגים שהוא אכל במסעדה אתמול, העיקר הוא שאני סופג את דבריו והולך אחריו. ועכשיו אני נושא את השטויות שלי באופן הגיוני וברור, כדי שהאחרים יספגו את כל זה.

כך אנחנו מלמדים את משתתפי הסדנה כיצד להכניע את עצמם באופן מיידי ולהקשיב לאחר, ואיך מייד לעלות ולהשפיע עליו. וכל זה צריך לכוון למטרה החשובה ביותר – לתקשורת מושלמת והבנה מלאה, ולא להזכיר אחד לשני עלבונות כלשהם ולא ליצור תככים קטנוניים. הרי, אנחנו צריכים בסופו של דבר ליצור את התמונה הכוללת שלנו.

שימו במרכז המעגל למשל צלחת, ותכוונו את כולם כך שבתוכה אנחנו צריכים להרגיש את עצמינו בתור תוספת אחד לשני. נניח שחבר אחד הוא הלוגיסטיקה, החבר השני הוא הטכנולוגיה, החבר השלישי הוא ההרכבה, וכן הלאה. העיקר הוא שיחד אנחנו מרגישים כאילו אנחנו נמצאים באותה הצלחת.

אחר כך אנחנו לומדים לומר אחד לשני רק מילים טובות ובצורה הכנה ביותר. אנחנו משחקים אנשים נכונים, טובים, ידידותיים, לומדים להשתחרר: "הנה, אתה כבר מחייך. ועכשיו תשיר לנו שיר כלשהו מהילדות הרחוקה."

תגרמו להם להיות ילדים, להשתחרר, להירגע, להתנתק מכל השליליות שמקיפה אותם, לספר לכולם משהו מהילדות, או על האהבה הראשונה. אנחנו רוצים להוציא אותם מ"החליפה והעניבה", להרגיל אותם לעובדה שהם יכולים להיות ביניהם פשוט בני אדם.

ורק אחרי שנלמד אותם את כל תנאי התקשורת ביניהם, אנו עוברים לסדנאות שבהן מתחילים לברר למה אנחנו צריכים אינטגרליות. מדוע כאשר אנחנו מוצאים בינינו את האינטגרל המשותף, הסכום הזה הוא מדרגה אחת גבוהה יותר מאיתנו, ובדומה למעלית מעלה אותנו לרמה הבאה של הבנה, של רגש? למה אנחנו קולטים את הכול דרך הרגשות שלנו, אם כי לא מודים בזה ולא מבינים את זה? למה האדם הוא בן הרגשה ולא כל כך בן היגיון? ההיגיון שלנו הוא רק מתלבש על הרגש וזאת הטעות שלנו.

בצורה כזאת אנחנו בהדרגה מתחילים לדבר על כך שצריכים לעלות לרמה חדשה של רגש, להתכללות הדדית אחד עם השני.

מתוך התוכנית "דרך הזמן", 23.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
כבר עדיף באהבה מאשר בעל כורחו
הקריטריונים להערכת האינטגרליות של האדם
יחד להוציא חוקות אינטגרליות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/iawpu

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest