דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לכוון לעבר האין-סוף

לכוון לעבר האין-סוף

לפני שאנחנו פותחים את ספר הזוהר אנחנו צריכים להכין מקום לגילוי שעליו הספר מדבר.

המקום לגילוי הבורא חייב להפוך להיות הכלי הכללי של הנברא. הנברא כולל את הטבע הדומם, הצומח והחי, אבל דווקא האדם הוא אותו החלק שמממש את המשימה הזאת. האנשים שמתעוררים באנושות לקראת הבורא, צריכים ליצור ביניהם כזה קשר הדדי שיהיה תואם לגילוי הבורא, כלומר, הכוח הכולל של הבריאה. ואז הם יגלו אותו.

הם צריכים להפוך ל"אלמנט רגיש", ל"גלאי" של האור שמאיר ונמצא בכל מקום, ושאותו הם עדיין אינם יכולים לגלות. כאשר הם יצליחו הוא יאיר בתוכם.

הגילוי שלו מתרחש בהתאם להשתוות הצורה. כך פועלים כל המכשירים שלנו, כך פועלים החושים הגשמיים שלנו שבהם אנחנו תופסים משהו מהאור העליון. הראיה, השמיעה, הטעם, הריח והמישוש – גם הם חלקיקים של האור. כי הרי אין עוד מלבדו.

לכן אנחנו תופסים את התופעות השונות רק לפי השתוות הצורה, כשהחושים שלנו מכוונים לאותו התדר. אז מדוע איננו יכולים "לכייל" את עצמנו לאור העליון? – העניין הוא שטווחי התדרים השונים בעולם שלנו, על אף שהם מהווים צורות של האור, הם מתגלים לפנינו כבר ב"לבושים". הם מתלבשים בכלים מסוימים ולכן אנחנו יודעים מראש איזו צורה צריך ליצור. תכוון את מקלט הרדיו לתדר מסוים ותשמע את השידור. ידוע לנו מראש אילו פרמטרים צריך להכניס למכשיר זה או אחר.

וכאן מופיעה הבעיה עם האור. קודם כל, איננו יודעים איזה מכשיר צריך לבנות. אין לנו דוגמאות מתאימות לכך. שנית, את המכשיר הזה אני צריך ליצור אצלי בפנים. ועל זה אנחנו עובדים.

מדוע אי אפשר לגלות את הרוחניות כפי שנעשים גילויים בעולם הגשמי? – מפני שאנחנו צריכים לגלות תכונה פנימית חדשה, וכן את הרצון שמכוון אליה, שמזדהה איתה ומגלה אהבה כלפי תכונת ההשפעה הזאת. אנחנו צריכים לחפש ולבנות אותה על רקע הרגע הנוכחי, אבל בצורה הפוכה. רק זה מה שניתן לנו.

כל הפריטים האלה נבנו בצורה מדויקת מהמצב הטוב והמושלם, מעולם אין סוף. ולכן אנחנו צריכים להבין שאצלנו הכול מותאם בצורה האידיאלית להתקדמות למטרה. זה חסר כל טעם לבוא בטענות למישהו. הכול "התגלגל" אלינו מעולם אין סוף וקיבל דווקא כזאת צורה כדי שאנחנו נחזור לשם בדרך האידיאלית. אלה היחסים בין האור והכלי, ומצבים או תנאים אחרים הם בלתי אפשריים.

לכן, מצד אחד, כשאנחנו פונים לספר הזוהר, אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו בשלמות. בכל רגע מגיעים אלי מאין-סוף התנאים הטובים ביותר, המחשבות והרצונות האופטימליים להשגת המטרה. ולא משנה מה היה שנייה אחת לפני כן – גם היא הייתה אידיאלית רק שלא הבנתי את זה. אז עכשיו אני אבין.

מצד שני, במצב הנוכחי נדרש רק דבר אחד: לכוון את המצב הזה שירד מאין-סוף בחזרה לאין סוף. אנחנו רק צריכים לכוון, לבנות כוונה, השתוקקות, כלומר, תוספת לרצון שקיבלנו מלמעלה, וקטור עצמי שמכוון במדויק אל המטרה. וזוהי הכוונה שמכוונת למצב המושלם, ככל שנוכל לתאר אותו לעצמנו.

בסופו של דבר העבודה שלנו מתמקדת בשני דברים:

  • כל אדם, עם כל התכונות שלו, עם הנסיבות שלו, עם התפיסה שלו, בסופו של דבר מממש את ה"רשימו", כלומר את המצב שהגיע אליו מאין-סוף. הרגשתו העצמית והרגשת העולם עם כל הפריטים, זה מימוש ה"רשימו".
  • מצידו הוא צריך רק להשתמש במצב הנוכחי כדי להשיג את ההשתוקקות, לרכוש כוונה נכונה, משיכה לאותו המצב שבו הוא היה בשלב כלשהו לדבקות בעולם אין סוף.

ההשתוקקות הזאת צריכה להיות נוקשה. זה לא פשוט, אבל האדם חייב להבין: כשהוא מרגיש שהוא חי בעולם – בכך הוא למעשה מממש את ה"רשימו" שלו. לא קיימים לא הוא ולא העולם, זוהי רק תמונה שמצטיירת בתפיסתו. היא ניתנה כדי שבאמצעות כל הקווים, הסיבות, הוא יתאר לעצמו באיזו צורה בכל כוחו, בהשתוקקות ובכוונה המקסימאליים לכוון את עצמו לעבר עולם אין סוף.

"אבל איני יודע מה זה. ב"רשימו" שלי לא קיים עולם אין סוף. כל זה יהיה רק דמיון. אני כל הזמן אצטרך לבדוק בספרים…".

לא. בהימצאי ב"רשימו" הנוכחי שלי אני צריך להמשיך לדחוף אותו לצורה אין סופית, כדי שבכל מקום, בכל פרט של המציאות שאותה אני מרגיש עכשיו ישרה רק הטוב והמטיב, המשפיע והאוהב. וזה אומר – לחזור לאין סוף.

כך זה מתרחש בכל מדרגה של הסולם הרוחני. האדם מגלה את עצמו באיזה עולם וצריך לתאר לעצמו מצב שבו הכול מאוחד במחשבה אחת, בכוונה אחת, כולם מאוחדים על ידי הרשת של הערבות ודבוקים ובכולם שולט רק כוח אחד, כוח ההשפעה והאהבה שנקרא "הבורא".

בכל פעם ה"רשימו" המחודש מאפשר לאדם לחדש את הכוונה, לבנות ולממש את עצמו בעולם. זה תמיד מהווה מימוש של ה"רשימו" האחד שלו ותמיד מקבל צורה חדשה. האדם שוב ושוב ממלא את סאת היגיעה וזוכה לגילוי המדרגה הבאה בדרך לאין סוף האמיתי.

יחד עם זה, כשהוא מגלה את ה"רשימו" המיוחד, הוא רואה שהפרטים נשארים ללא שינוי. ה"רשימו" הנמוך ביותר, שנקרא "העולם הזה", תואם במבנה שלו לרשימות יותר גבוהות. הם רק נבדלים בכך שבכל חלקיק שלהם הוא מגלה את נוכחות הכוח העליון, נוכחות המשפיע, השורש. בכל השאר הפרטים נשארים זהים, אבל כמובן, הם רוכשים חשיבות חדשה ומקבלים צורה אחרת. הרי בהם האדם מגלה את פעולת הבורא.

ואז הוא תופס את כל העולם ואת עצמו בצורה אחרת, כמערכת עליונה שמתגלה לפני ה"נקודה שבלב" שלו, שהוא אותו הדבר היחיד שבאמת שייך לו. כל שאר התכונות שהאדם שייך לעצמו הן לא הכלים שלו. וכל הצורות החיצוניות גם כן אינן שלו. שום דבר אינו שייך לו חוץ מה"נקודה שבלב" שאיתה הוא התחיל את הדרך כאשר הוא שאל את השאלה על מהות החיים. ודווקא עם הנקודה הזאת הוא מסיים את הדרך, עם הנקודה המרכזית של אין-סוף שמגיעה לדבקות, בעוד שכל השאר מהווה את המערכת העליונה.

כך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו לקריאת ספר הזוהר, ולקוות שהוא יגלה בנו את התמונה הנכונה, התמונה של מימוש ה"רשימו".

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 03.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
כשהכול לטובה
לאורך המסלול של האור
נוסחת האין-סוף

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Ajn6M

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest