לומדים לנווט

שאלה: נאמר: "אני מעורר את השחר, ולא השחר מעוררני". האם קיים איזה שהוא סדר של פעולות פנימיות שמאפשרות כל פעם כמה שיותר מהר, ללא עיכובים, לעורר את השחר ולהסדיר את הקשר עם הקבוצה, עם הבורא?

תשובתי: אנחנו יכולים רק לזרז את הזמן, להשתוקק להיות אדם.

לפי הנתונים של המדענים, היקום קיים כ- 15 מיליארד שנה. מאות אלפי שנים התפתח המין האנושי ורק ב- 30 אלף השנים האחרונות אנחנו התחלנו להתקרב למדרגת ה"אדם" האמיתית. ההתפתחות דורשת זמן.

עם הגיל, לקראת ההזדקנות רבים נתקלים בהרגשת הארעיות: "החיים חלפו, ואפילו לא הספקתי לשים לב…". זהו הקיום הגשמי שלנו: זה נמשך, ופתאום אתה מרגיש את עצמך זקן, כאילו שפורש ומתכונן "להחזיר ציוד".

ברוחניות זה לא כך. ברוחניות אתה יודע ומרגיש כמה אבחנות עברת, עד כמה העולם התקדם, כמה אנשים ספגו מהתקרבות לרוחניות.

בעבר בהיסטוריה היו תקופות שלמות של "עיכובים". הגלות האחרונה נמשכה אלפיים שנה, והצער הוא, שמלמעלה התהליך כאילו נבלם. אנשים סבלו מזה שפשוט לא נתנו להם להתקדם למטרה. הם בערו והשתוקקו אליה, ובתשובה היה רק חושך.

ואילו עכשיו להיפך, מלמעלה נותנים לי הכול, אפילו יותר ממה שאני מסוגל לספוג. אבל הצרה היא שאני לא צריך את זה, אני בכלל רוצה דברים אחרים וסובל מזה שאין לי אותם.

אנחנו מצאנו את עצמנו באמצע, ב"חתך" בין הגלות והגאולה, כשהגישה מלמעלה משתנה. היום "פותחים" לנו מלמעלה, פותחים לנו את כל הדלתות ומביאים מזון עד לפֵה, ומה שנשאר זה רק לפתוח את הפה, כמו גוזלים, אבל אנחנו לא רוצים…

כדי לעורר בכל זאת את השחר, אנחנו צריכים להתחיל מפעולות "מכאניות". כי בזמן נפילה רוחנית האדם הוא "מת", "דומם". אז תתחיל לזוז, תארגן לך סדר יום ברור ומדויק ותקפיד לקיימו בצורה יסודית. תחפש כל מיני אחיזות, תיקח על עצמך כל מיני מטלות, שלא ניתן לחמוק מהן…

בדרך מחכות לנו שעות רבות של אפיסת כוחות. אני למשל, במקרים כאלה, מתחיל לעבוד על המאמרים של בעל הסולם ורב"ש. זה מין "תחביב". מתקן אותם, מוחק פסיקים, מחליף מילים וביטויים, מסדר בשפה יותר פשוטה וכולי. באמצעות העבודה ה"מכאנית" הזאת אנחנו משתדלים לחזור לדרך. כי בנפילה הנוכחית לא נשאר לנו שום דבר פנימי, ואנחנו מסוגלים לעשות רק מאמצים חיצוניים. כאן חייבת להיות ערבות הדדית, תמיכה מצד החברים ובהכרח סדר יום נוקשה.

בכל מקרה, היציאה מהנפילה תלויה במאמצים שלנו. לכן נאמר, שישראל מזרזים את הזמנים. ודאי שהאור מגיע מלמעלה, אבל אנחנו מעוררים אותו.

בכללות, היום אנחנו מתקדמים קדימה בקצב בלתי רגיל, ואני באמת תולה תקוות גדולות בכנס בערבה שיהיה בסוף השבוע. אתם תראו: הוא יהיה הרבה יותר איכותי מהכנסים הקודמים, ואנחנו נרגיש אבחנות שאפשר יהיה לסדר אותן ביניהן.

בכל אחד מאיתנו מצטברים נטייה, לחץ, נכונות, יכולת להחזיק את עצמנו ב"כושר" ולנווט את עצמנו בפנימיות, כאילו שיש לנו הגה בידיים. האדם צריך באמת להרגיש, לגלות את ה"הגה" הזה בתוכו: לפנינו נפתחת דרך, ובצורה פנימית הוא כל הזמן מייצב את עצמו כלפי הדרך ולא יוצא לשוליים.

אנחנו כבר קרובים לזה, קרובים לשליטה הדדית כזאת, כאשר אני יודע איך יחד עם הבורא להתנהג, ואז כל רגע אני "נוהג" בעצמי…

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 14.01.2013

ידיעות קודמות בנושא:
תעורר את השחר 
אני מעורר את השחר
כיצד להפוך ירידה לעלייה?

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/GdDYQ

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest