קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות מ"ד: "שמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי למשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו להתגדל ולהראות פעולתה."
כאשר מתעוררת באדם ה"נקודה שבלב", הוא מגיע לסביבה כזו שבה הוא מקבל את כל התנאים להתפתחותו האישית הפנימית הרוחנית. נאמר, ש"הבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב ואומר לו: בחר לך", וכאן בדיוק מונחת הבחירה שלו – להתקדם למרכז הקבוצה, ודרך הקבוצה אל הבורא.
אז האדם מתחיל להבין את המערכת, את ה"מטבח" הזה שבו הכול "מתבשל". מאותה העת, אם הוא מחפש כיצד לכוון את עצמו בצורה נכונה למטרה, כשהוא משתמש בהשפעת הסביבה, נכנע בפניה ודרכה משתוקק לבורא, אז ה"נקודה שבלב" שלו מתרחבת וגדלה.
כאן מספיקה השתתפות בסיסית עם כוונה שעדיין לא מכוונת להשפעה טהורה. אפילו שהאדם עדיין אפילו לא מצטער על זה, עוד לא יכול לחשוב על כך ברצינות, אנחנו מתחילים את הכול ממה שיש. ואם כבר יש לו "נקודה שבלב", והעיקר, אם הוא נכלל בסביבה הנכונה שמשפיעה עליו, זו כבר התפתחות.
"ואפילו המעשים בלי כונה מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו. אלא רק בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה דומם."
לאדם עדיין אין כוונות נכונות, הוא עדיין לא יכול להציג את עצמו כמשפיע, אך לפחות הוא יכול בכל כוחו "להכניע את ראשו", לבטל את עצמו, ובכך להתקדם. גדלות דרגת הדומם היא ביכולת להכניע את עצמך בפני הקבוצה, הלימוד. והמדרגה הזו מסתיימת כשהאדם לחלוטין מבטל את עצמו במה שגילו לו ברגע הנוכחי. זהו השיא של דרגת הדומם.
ולאחר מכן, בדרגת הצומח הכול מתהפך: אם קודם האדם היה רק עוצר את עצמו, כשהוא היה עולה מעל האגו שלו, עכשיו הוא צריך להיפך, להיפתח יותר ויותר בכל מה שהוא יכול להרשות לעצמו. מהפך כזה אופייני לכל מעבר מדרגה לדרגה.
שאלה: יוצא, שדרגת הדומם היא בכלל לא גסה כל כך כמו שאפשר לחשוב?
תשובתי: יכול להיות, שאני עדיין לא מבין כלום, לא מרגיש, יכול להיות שלא יכול להשתתף בהשפעה אמיתית, אך אני צריך להכיר בהיעדר הרגש, השכל והגישה הנכונה, היעדר של מה שהוא רוחני בכלל. אני במאה אחוז נמצא מחוץ למימד ההשפעה. אז כיצד להיכנס לשם?
לשם כך צריך לבטל את כל מה שמתעורר בי. אני לא מוחק, לא מטשטש את התכונות שלי, אך אני יודע שאיתן אני לא אכנס לרוחניות. ולכן אני נאחז בשליטת הסביבה. אומרים לי להתכלל במשהו אני מתכלל, בלי להבין מה זה. אומרים לי לקרוא, ללמוד, אני קורא, לומד. אומרים לי לעשות משהו – אני עושה. עושה, דווקא מכיוון שאומרים לי לעשות כך. במילים אחרות, אני בכל הכוח נכנע לשליטת הקבוצה, הלימוד. אני מקבל את השליטה הזו כשאני יותר ויותר מוותר על עצמי, וכך אני מתקדם לתיקון דרגת הדומם שלי.
הרי לו עצמו אין תנועה, ולכן הדרך היחידה היא לעשות כך, שהחברים יזיזו אותי מבחוץ. ולשם כך אני צריך להיות בידיהם.
בזה אין לאף אחד מעצורים. כל אחד מסוגל לבצע על עצמו פעולות כאלה. האדם רק מבטל את עצמו כלפי האחרים ותלוי רק בזה. ביטול עצמי באופן אוטומטי מוסר אותו לידיהם.
מאוחר יותר יידרשו ממנו פעולות המתבססות על תלות הדדית ושיתוף פעולה, אולם בדרגת הדומם צריך רק להתנזר מעצמו. גדל הרצון, מתגברות ההפרעות, גדל הבלבול המלווה בטענות ואי הסכמה, והתשובה לכל זה היא – ביטול עצמי. פעם אחר פעם להכניע את הראש וכך להתקדם. זהו השלב הראשון בדרכנו.
מתוך השיעור לפי "ההקדמה לספר הזוהר", 17.04.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הצורך להיות אדם
הקבוצה מציעה ריפוי ללא כאב
בקשה מזויפת, תשובה אמיתית
