דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / להפנות את הפנים לעליון

להפנות את הפנים לעליון

בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר": "ברוחניות זמן נתינה לחוד וזמן קבלה לחוד. כי תחילה ניתן הדבר מהשי"ת למקבל, ובנתינה זו נותן לו רק הזדמנות לקבל".

שאלה: כיצד לזהות את ההזדמנות הזו וכיצד להשתמש בה בצורה נכונה?

תשובתי: להזדמנות כזו יש מספר סימנים, הסימן הראשון הוא כשלא עוזבים אותי בשקט. הרי אם אני לא מתעורר, אז איזו מן הזדמנות זו?

ואני מתעורר בדרך כלל רק בבית קפה או בפאב או בזמן צפייה במשחק כדורגל בטלוויזיה..

איך אני יכול להתעורר לתיקונים אם כל הטבע שלי הוא רצון אגואיסטי לקבלת תענוגים? ולכן מעוררים אותי על ידי צרות – מכוונות, ייחודיות, איכותיות.

מכות הגורל הרגילות במהלך אלפי שנות ההתפתחות, האנושות קיבלה בצורה דיה ומספקת.

אם כל המכות הללו היו באות על דור אחד של אנשים לאורך כל חייהם, אתה יכול לתאר לעצמך כמה עלוב הם היו נראים.

זאת הסיבה בגללה אנחנו מתגלגלים מדור לדור – כדי להגיע דווקא למכות איכותיות.

היום יש לי מזון, בגדים, מקום מגורים. כל אחד מאיתנו חי טוב יותר מאשר המלכים לפני חמש מאות או אלף שנים.

מקרר, מזגן, מיקרוגל, פלאפון, אוטו, או במקרה הפחות טוב תחבורה ציבורית, אלו הם מאפיינים של החיים המודרניים. כל העולם לפניי.

והרי ממש לא מזמן, במימדים היסטוריים, אפילו אירופה הייתה נראית אחרת לחלוטין: האנשים היו חיים בתנאים נוראיים והיו בכאלה יחסים חברתיים ביניהם, שהיום אנחנו לא יכולים לתאר זאת לעצמנו.

כך שלמעשה, יש לנו הכול יחסית. אך משהו בכל זאת חסר. מה חסר? – שמחה, מטרה בחיים. בשביל מה אני חי? סתירה שכזו: יש לי את כל התענוגים, אבל אני כמעט ולא מקבל תענוג בחיים.

פעם הכול היה להיפך: תן לאדם קילו לחם לכל יום והוא לא היה רוצה יותר כלום. היום לא ניתן להשתלט על הילדים, המשפחה מתפרקת, פחדים וחרדות, בלבול – מה האדם עושה רק כדי לברוח מזה, אבל אין לאן לברוח.

אם היה בידו "אושר" כזה הוא היה שוכב כל היום ללא מעש. והיום האנשים שוכבים מרוקנים על ידי השפע. אלו הן מכות איכותיות.

ומצד שני, כל העולם היום נפרס לרשת אחת והנה אני כבר צריך להיות בדאגה על הבורסה בניו יורק, על היבול האירופאי, על הגשמים באזורים הרחוקים, על העימותים במדינות זרות…

בהיותי קשור לכולם ותלוי בכולם אני כל הזמן מרגיש לחץ ודאגה, אני פשוט חייב לדאוג למה שקורה לאנשים אחרים.

בסופו של דבר, כולנו חווים צרות ייחודיות מכוונות שמעצבות בנו שאלה אחת: "בשביל מה אני סובל?", בעל הסולם ניסח את השאלה הזו באופן אחר במקצת: "מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה?". והתשובה אינה – זו הצרה..

ובעיקרון התקופה הנוכחית מהווה את ה"אחוריים" של תקופת המשיח.

הרי קודם כל צריכים לגלות את הרצון, את החיסרון, ולכן האור מגיע דרך ה"כניסה האחורית", מאחור, ואני צריך להפוך אותו בצורה כזו שהוא יאיר מקדימה. רב"ש כותב על כך במאמר "שיתוף מידת הרחמים בדין", שהעליון נראה לי כמשהו קודר ודוחה – עד שאני עולה "למעלה מהדעת" ומתחיל לגלות אותו, להתחבר אליו. אני הופך את עצמי לדבר הנגדי (או אותו בעיניי) ואז אני והוא מסתובבים עם הפנים זה לזה.

אך בינתיים הוא מאיר לי דרך ה"אחוריים" והם מעוררים צרות שמהן אני עובר בהדרגה לגישה כשאני בונה בי "כלי".

כך היינו עוברים את כל המדרגות, את התקופות ההיסטוריות. כל מצב, כפי שכותב בעל הסולם, נשמר עד שלא יהפוך לבלתי נסבל – אז אנחנו הורסים אותו ובונים משהו חדש.

רק שהפעם אנחנו לא צריכים להרוס ולבנות שום דבר במישור העולם הזה, אלא צריכים להגיע להכרה, "לעכל" את המתרחש, ללמוד את המצב הנוכחי, להבין, להשיג אותו, והעיקר, להפנים שאת כל השינויים צריך לבצע העליון.

ולא בגלל שאנחנו בעצמנו מחוסרי כוחות. הרי גם מקודם הוא היה עושה את הכול – רק שבלי ידיעתנו. והיום דרושה מאיתנו הכרה ולכן אני צריך לתת לעצמי דין וחשבון על כל מעשה מלמעלה, אני חייב לעורר אותו בעצמי, לבקש עליו, להודות עליו – וכך כל הזמן ללוות את כל צעדי העליון.

וזאת "עבודת ה'": אני משיג אותו, מתחיל להגיע לדבקות עימו. זוהי התקופה האחרונה של ההתפתחות שלנו: בכל השלבים שלה אנחנו מכירים את הבורא יותר ויותר עד שחובקים את הכול. במילים אחרות, אנחנו נראה בסופו של דבר שמלכתחילה כל המאורעות, כולל המאורעות ה"שליליים", הוא הכין וקיים רק בכדי שאנחנו נשיג אותו. ההכרה הזו בלתי אפשרית ללא השתתפות מוקדמת – ובדיוק כלפי ההשתתפות הזו אני נמצא בהסתרה..

מתוך השיעור לפי "מאמר לסיום הזוהר", 11.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
תקבלו כלים ואל תצפו לוויתורים
על נתינה וקבלה
רחמים של בית דין קשוח

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest