קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
האדם כל הזמן מבטל את עצמו, כל הזמן מבצע את רצון הבורא, כל הזמן "שולח את עצמו לחוסר קיום", כמו מאבד את עצמו לדעת, על רקע הרצון ההולך וגדל בו.
בתחילה, אני מבטל את עצמי מעל הרצון הקטן שבדרגת ה"דומם", ואז אני כאילו נמצא ברחם האם, "בתרדמה בת תשעה חודשים". לאחר מכן, מתעוררת בי קבוצה של רצונות ששייכת לדרגת ה"צומח", ושוב אני צריך לבטל את עצמי על הרקע שלהם.
אולם, בכל מקרה, כדי לבטל את עצמי, כדי להפוך את עצמי לכלום, אני בדיוק חייב להפעיל את עצמי. בעזרת הפעולות ההפוכות מהבורא אני יוצר את מה שנקרא "עזר כנגדו", ומבטל את עצמי דרך ההשפעה לו.
בסופו של דבר, אני לא מתפטר משום דבר מסיבת היעדר הצורך בו. לכל הרצונות נמצא השימוש, כמו שנאמר: "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אני מבקש רק ביטול עצמי, אך הוא בא רק בעזרת כך שאני מכיר ומרגיש את עצמי ואת כולם, את כל העולם. זה מה שמאפשר לי להידבק בבורא.
שאלה: האם ניתן לומר שביטול עצמי הוא בעצמו האהבה?
תשובתי: האהבה מתבטאת לא בביטול עצמי, אלא בגדלות, כשאני משתמש בכל התכונות שלי כדי לתת, להעניק. אהבה פירושה שאני מבצע מעשה השפעה, יוצר קשר ובכלל פועל בצורה אקטיבית.
מתוך שיעור הקדמה לספר הזוהר, 11.07.12
ידיעות קודמות בנושא:
גדלים על התוספות של הבורא
להרגיש את עצמך בתוך "אמא בינה"
לעמוד מול הבורא ולהיות כמו הבורא
