דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / להעביר את התיבה דרך מי המבול

להעביר את התיבה דרך מי המבול

"ערבות", היא אמצעי מיוחד שעל ידו אנחנו מחברים את הרצונות שלנו לרצון אחד, אף שהוא כלול מהמרכיבים הפרטיים שלנו. כי כל אחד הגיע למען אותה המטרה, מאותה הסיבה ומוכן לוותר על האינטרסים הפרטיים שלו רק כדי לעבוד לטובת הכלל. בסופו של דבר אנחנו מתחברים עד כדי כך שמתחילים לאבד את הרגשת ה"אני" שלנו ובמקומה מרגישים "אנחנו".

ואם אנחנו ממשיכים לעבוד ובמקום "אנחנו" משתוקקים להרגיש את הבורא, אז גם ה"אנחנו" נעלם והופך ל"כלל" אחד. ובמידה שנולד מרכיב אחד כולל, אנחנו מתחילים להיקרא "אנשים רוחניים". מתוך עשרה אנשים מתקבל אחד שמתחיל להרגיש את הבורא.

זהו הכלי הרוחני שאינו קיים באף אחד מאיתנו וגם לא בחיבור פשוט בינינו, אלא רק אם אנחנו מגיעים למושג "אחד". אז אנחנו בונים מקום, תכונה, שבתוכה מתגלה התופעה שנקראת "בורא". בלי לבנות מכשיר כזה, אנחנו לא מסוגלים לגלות את הבורא, מפני שאין לו דמות או שם, אלא הוא מתגלה רק בהתאם לכלים שלנו.

בהתאם לכלים שאנחנו הכנו – הוי"ה, אנחנו מתחילים לגלות את המילויים ולהכיר בפועל את מה שמספרים ספרי המקובלים, את ה"מסכים", ה"רשימות". כל זה מתממש בתוך הכלי הכללי שלנו, וכל עוד אין לנו את ה"אחד" הזה, אין לנו את הכלי הרוחני.

למושג "אחד" מגיעים על ידי ערבות הדדית. את ההתקדמות שלנו אפשר לבדוק לפי זה שאני מצליח יותר ויותר לשתף פעולה עם החברים אני דואג יותר ויותר לכל אחד מהם ולכולם ביחד. החיבור בינינו נעשה יותר ויותר איכותי, רבגוני. אני מרגיש את כל החברים ואת עצמי כדבר שלם בלתי נפרד, כמו טיפות מים שמתמזגות ביחד.

חייבים כל הזמן לעבוד על גדלות החיבור, להודות על ההזדמנות שניתנה לנו להשיג אותו, להעריך את חשיבות החיבור מעל כל מצב אחר. נקודת החיבור בינינו והבורא צריכה להיות בשבילנו מעל הכול. כך שכל החושים הפרטיים והקבוצתיים שלנו, הראיה והשמיעה מתחילים לעבור דרך עדשת האיחוד.

אני שומע, רואה, מריח, תופס את הסימנים דרך כל החושים שלי, מעביר את תמונת העולם שקיבלתי, את המציאות שבה אני נמצא, דרך אותה נקודת האיחוד. בשבילי היא קנה מידה שקובע מדוע אני מרגיש כך, מדוע ניתן לי לראות את כל זה. אני רוצה לשייך, למדוד, להרגיש את הכול דרך אותה הנקודה. עד כמה רע או טוב בה, עד כמה אני מעלה או מוריד אותה, מה קורה דווקא בה?

הנקודה הזאת הופכת בשבילי לדאגה העיקרית, אני כל הזמן משתוקק לדבוק רק בה. היא המפלט שלי, התיבה, הסירה הכללית שבתוכה כולנו מפליגים. ואם אני דואג לה, אז אין לי יותר מה לדאוג, כי ללא ספק הכול יהיה בסדר! אני בודק כמו בסירה, האם אין סדקים כלשהם בדפנות הסירה, האם הכול מספיק חזק. אני כל הזמן מברר, כמו בחיינו, אני כל הזמן נמצא על המשמר בתת ההכרה, דואג לביטחון שלי, בודק כל מה שקורה ומה מסכן אותי מכל הכיוונים.

אנחנו שומרים על עצמנו בתת ההכרה. רק תינוק אינו דואג לכלום כשהוא נמצא בידיה של אימו. אבל ככל שהוא גדל, מתפתח בו אינסטינקט של הישרדות, הגנה על חייו. בדיוק כך עלינו לדאוג לחיים החדשים מחוץ לגוף שגם הם זקוקים להגנה. עלינו להעביר את תשומת ליבנו דווקא אליהם, כיצד לבנות לעצמנו מקום בטוח, "תיבת נוח".

כשיתגלה מסביבנו ה"מבול", כל ה"קליפות", הלחצים, אז נצטרך להתגבר על האיום הזה בעזרת כוח ההשפעה ("חפץ חסד") ולעבור את השלב הראשון, להעביר את התיבה שלנו דרך המבול.

זה השלב שעליו צריכים לעבוד עכשיו. והעבודה העיקרית היא נגד האגו הכללי של כל האנושות. אבל חייבים להבין שהאנושות אינה קיימת במנותק ממני, אלא היא החלק שלי מחוץ לקבוצה, מחוץ לתיבה וחלק מהכלי שלי נמצא בתוך התיבה. כפי שקודם אני עם ה"נקודה שבלב" הרגשתי מנותק מכל יתר האנושות, עכשיו יש קבוצה עם ה"נקודה שבלב" המשותפת שלנו וכל יתר העולם. אבל העולם הזה הוא הכלים החיצוניים שלנו שאותם אנחנו חייבים לכלול בתוכנו עד גמר התיקון, לחבר לאותה הנקודה ועל ידי זה לגדול, לעלות להיכל המלך.

רק בזכות ההתכללות ההדדית שלנו יחד עם כל העולם אנחנו יכולים לעלות בסולם הרוחני. ככל שאנחנו כוללים יותר רצונות זרים בתוכנו, כך אנחנו עולים יותר למעלה. וברור, שבדרך אנחנו נפגוש המון "שומרים ושוטרים" שידחפו אותנו בחזרה. תחת הלחץ שלהם אנחנו נתגלגל במורד ההר, ניפול ושוב נעלה למעלה. בזכות הסבלנות שנקבל מלמעלה, שתלויה בהכנעה עצמית והקשר החזק עם הקבוצה, אנחנו יכולים לכלול בתוכנו יותר ויותר כלים חיצוניים וכך נתקדם.

ככל שממשיכים להתקדם, מתחילים לקשור את הבורא לכלי החיצוני, אנחנו מגלים בפועל מצבים רוחניים שייתנו לנו הבנה והרגשה של מה שמספרים לנו המקובלים בספריהם. אנחנו כבר נבין את מה שקוראים, והספרים הללו יהיו גלויים ולא נסתרים. על ידי קריאת הספר, בהתאם לטקסט, אנחנו נגלה בתוכנו את אותיות העבודה ובעצמנו נעבור דרך כל הסיפורים הללו.

אף על פי שכל המצבים נכתבו מתוך נקודה מאוד גבוהה של גמר התיקון או מדָרגות שמאוד קרובות לזה, אנחנו בכל זאת מרגישים אותם במידת מה. כי כל מצב כלול מתוך עשר ספירות וכל אחד עובר דרך כל המצבים גם אם זה במידה קטנה ביותר. כך בסופו של דבר אנחנו נתחיל לפתוח את מה שנכתב בכתבי הקבלה.

מתוך שיעור בנושא הכנה לכנס, 03.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
מידת האחריות אחד כלפי השני
מתכוננים לביאתו של אורח מיוחל
תנאי הערבות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/j9sM7

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest