להסתכל אל עבר המטרה

שאלה: מה אומר המונח "כל העומד לגבות כגבוי דמי."?

תשובה: זה אומר שהכול מלכתחילה נמצא לפניך. כל הדברים שאתה עומד לגלות כבר קיימים. כשאדם נולד הוא מגלה כל פעם בהדרגה דברים חדשים, ונראה לו שהוא מגלה את זה ולפני זה הדבר לא היה קיים. כזאת מן הרגשה. אבל בפועל, הכול כבר קיים, נמצא לפנינו, צריך רק להכין את הכלים שלנו, ובהם מייד תתגלה הדרגה המתאימה.

ובכלל, לכל המציאות שנמצאת לפנינו צריך רק להוסיף את הכוונה להשפיע, "אור חסדים", ובאותה המידה נגלה מציאות שלמה. רק זה חסר לנו.

ולכן, אני לא מתכוון לתקן את המציאות הנוכחית המקולקלת. אני מתכוון להוסיף את תכונת האמונה, תכונת ההשפעה ביחס שלי לכל דבר. כך אני מתקן את עצמי, וזה מה שנקרא "אמונה למעלה מהדעת".

זאת אומרת, אני לא צריך לתקן את עצמי מבפנים, אני פשוט צריך לצאת מעצמי החוצה, ולהתחבר עם החוץ. הכול כבר נמצא שם לפניך, הבעיה היא שאתה לא נמצא שם, מחוצה לך. צריך לבצע את הפעולה הזאת, את היציאה מחוץ לך, ואז המציאות הזאת תהפוך לשלך. היום, אתה עדיין לא מסוגל לגלות שהיא נמצאת לפניך, אבל היא קיימת. צריך רק "להרכיב משקפיים" כדי לראות אותה.

אנחנו בונים את הכלי הרוחני למעלה מהרצון לקבל, מעל ה"קליפות". "פרעה" לא נעלם לשום מקום, הרצון לקבל נשאר, ונשאר בצורתו האכזרית, ועוד מוסיפים לו בסוף "לב האבן". אבל אנחנו צריכים לעלות מעליו, ללכת למעלה ממנו.

אני שומר על הקליפות המכסות את הרצון לקבל שלי, הקליפה שומרת על הפרי עד גמר בישולו. אחרת הפרי יירקב ואני לא אגיע לגמר התיקון שלי. את כל היחס שלי למציאות אני בונה בשמירת הקליפות על הרצון לקבל שלי: "רק אל תיעלמו לי. השנאה, הקנאה, האכזריות שלי, העצלנות שלי – כל הדברים האלה שיישארו, אני צריך אתכם." כך אני סוגר את התכונות האגואיסטיות שלי באיזשהו מקום, באיזו חבילה, ובונה מעליהן את היחס שלי, ה"אני" שלי יוצא מתוכם החוצה. אם הן תיעלמנה, אני אפס, ואין לי על פני מה לבנות את עצמי.

שאלה: אז כיצד לצאת החוצה, מחוצה לך?

תשובה: בשביל זה צריך להגיע לחוסר אונים מוחלט. אז ייפתח לך בלב חור כזה, שבו אתה תרגיש שאתה יכול לצאת החוצה ולבקש את זה. אבל בינתיים שאתה לא מגיע לתפילה אמיתית, זה אומר שעדיין זה לא "לוחץ" עליך עד כדי כך שתמצא את הבורא.

שאלה: איך מגיעים לתפילה אמיתית כדי לקבל עזרה?

תשובה: זה קורה רק אחרי שאדם נשבר סופית, והוא עדיין עומד בדרך. צריך להגיע למצב של "הכרת הרע", מצד אחד, ולגדלות המטרה, מצד שני, ולהחזיק בשני הפערים האלו. זאת אומרת, להגיע לזה שהמצב הוא רע מפני שזה מצב אגואיסטי. המצב הזה הוא רע, עד כדי כך שאני לא מסוגל לסבול אותו ולא רוצה לסבול אותו. אבל הבעיה היא לא מפני ש"רע לי". אני מוחק את ה"לי" הזה, אני רוצה שזה יהיה לי רע מפני שאני לא מסוגל להשפיע לבורא. כך, הרע מתגלה כנגד אהבת ה'. ומצד שני, אני מכיר בגדלות המטרה, שזה בשבילי הכרת הטוב. כשאני מחזיק בשני הקצוות האלה, אז אני מגיע לתפילה האמיתית, לבקשה לתיקון. התנאי שהמטרה היא כה גדולה בעיניי, שאני לא יכול לעזוב אותה. ואני כל הזמן דואג שהגדלות רק תלך ותגדל יותר. בסופו של דבר, אני מחזיק בשני הקצוות – גדלות המטרה, והרע במצב הנוכחי שלי.

צריך להיות כאן לחץ מהחברה שנותנת לי את ההכרה, שגדלות המטרה היא בזה שאנחנו באים להשפיע נחת רוח לבורא. ואז אני מתחיל לחשוב כיצד לברוח מהמצב הרע הנוכחי שלי, רע מכך שעדיין לא הגעתי לזה, אני רחוק מהשגת המטרה.

אלה התנאים שאני צריך להציב לעצמי. בשביל זה יש לי הכול: קבוצה, בורא, ספרים… אבל ההכרה בחשיבות המטרה היא המפתח להכל, היא קודמת לכל התנאים האחרים. אני צריך להיות "נעול" על המטרה, ומכל המצבים להסתכל רק עליה, להיות דבוק רק בה. ואז, כתוצאה מכך, אני באמת צריך קבוצה, מורה, לימוד והפצה.

הרי "סוף מעשה במחשבה תחילה". המטרה היא שמחייבת אותי בהכל. מתוך הדבקות במטרה, אני מבין שבלי קבוצה אני לא יכול, כי רק בתוך הקבוצה אני משיג את המטרה. אני יודע שבלי המורה אני לא יכול, כי הוא מחזיק אותי ומחזיק את הקבוצה ונותן את הדרך ומביא את המאור שממלא אותנו. אני מבין שאני לא יכול בלי ספרים, כי בעזרתם אני לומד את המערכת הרוחנית ומעורר את עצמי. בזמן הלימוד אני כאילו נמצא בתוך המערכת הזאת שאני לומד עליה, ואז אני מזמין משם את המאור המחזיר למוטב. ולבסוף, אני מבין שאני לא יכול בלי הפצה כי הקבוצה זהו חלק קטן מהכלי הכללי של האנושות, אבל בעצם אני צריך לדאוג בעקיפין בכללות לכל הכלי.

זה הכול נובע מחשיבות המטרה. אני מתחיל לפרש לעצמי את המצב הסופי, שבו אני, הקבוצה, המורה, נתחבר עם כל האנושות בצורה כזאת שכל המערכת הרוחנית תחיה בינינו. כל "תלמוד עשר הספירות", כל התורה הזאת, ימלאו אותנו ויקשרו בינינו עם ה"אורות" ל"מלכות דאין סוף" המלאה. ובה אנחנו מגלים את מי שמייצב אותה – השורש, בחינת "שורש" מד' בחינות דאור ישר. וזהו הבורא.

מתוך שיעור עפ"י "הקדמה לספר הזוהר", 13.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
כשהמסכים יפלו
מה שמושך אותי לאחור
ממה בורחים?