להנחיל אהבה

זכרון השואה הולך ודועך. זכרם של מיליוני היהודים שהושמדו בשואה מתפוגג ועלול להימחק. סקר חדש של פייסבוק וארגון "לתת" חושף כי מחצית מהצעירים לא הכירו ניצולי שואה שלא ממשפחתם ולא שמעו עדות חיה על התקופה הנוראה. כתוצאה, 98% מהם מודאגים מהעובדה שבעוד כמה שנים לא יישארו ניצולי שואה שיספרו את סיפורם.

הדעיכה היא חלק טבעי מחיינו. מה שלא ניצב לנגד עינינו מתחיל לאבד מערכו, וכדי לשמרו ולהנציחו, אפילו במקצת, עלינו להחיות אותו ולתת לו חשיבות כאילו היה כאן ועכשיו. נכון שישנם מסעות נוער למחנות השמדה בפולין, סיורי מורשת ב"יד ושם" ובמוזיאונים שונים, אבל אני לא חושב שהם מצליחים לקעקע את הזיכרון בדור הצעיר. גם הטקסים והאירועים השונים שמטרתם כביכול לעורר שיח עיוני וזיכרון רגשי, מקבלים צורה פוליטית, מתעצבים בדמות התנועות והעמותות שמעלות אותם. כך לא ניתן לשמר זיכרון.
נולדתי בעיר ויטבסק, השוכנת במרחק של כמאתיים ק"מ צפונית-מזרחית למינסק, בירת בלארוס. במחוזות בהם התרחשו זוועות איומות של הפשיסטים ביהודי המקום, ובעיר שבה התחנכתי עמד בזמנו גטו שהעלה עשן. רבים מקרובי משפחתי נספו שם. אומנם הייתי רק ילד כאשר שמעתי את הסיפורים מסמרי השיער, אבל הפצע עוד היה פתוח והצעקה הדהדה לשמיים, כך שזיכרון השואה נצרב בי, הותיר בי אישית רושם עז.
אולם אל אנשים שלא שמעו ולא ידעו, על אחת כמה וכמה צעירים שמעולם לא שוחחו עם ניצולי שואה ורק לומדים על כך במעומעם בשיעורי ההיסטוריה, באיזו טענה אני יכול לבוא אליהם? באיזו תלונה החברה יכולה לקום נגדם?
גם כאשר ביקרתי בגרמניה – והייתי בה עשרות פעמים ובעשרות מקומות – הרגשתי שאני מוצא שפה משותפת עם גרמנים בני דורי, בעד או נגד, חושבים כך או אחרת, ואילו עם צעירים ילידי המקום לא מצאתי אף מילה להחליף. הדור הצעיר גם שם וגם כאן, ובכל מקום בעולם, לא רוצה לשמוע ולדבר על כך, זה מרגיש לא שייך לו. ואני מבין לליבם של הצעירים, בשביל מה להם לצער את עצמם? להכתים את חייהם?
אנחנו נמצאים בנקודת זמן שעלינו לעשות חושבים ולהחליט מה היחס שלנו לשואה, לגורמים לשואה ותוצאותיה. זה צעד הכרחי וחשוב. אינני מסכים עם הגישה שדוחפת אותנו לשבת ולהצטער על גורלנו המר, גם לא עם זו שקוראת לנו להתגאות שיש לנו מדינה חזקה ומצליחה. עלינו לעשות חשבון נפש חד ומדויק, אחרת הלקח המשמעותי והזיכרון שתפקידו ללוות אותנו מדור לדור ימשיך לדעוך, וחלילה נתקרב מחדש למצבים שבהם קמים עלינו לכלותינו.
הרעיון המוסרי המרכזי שעלינו להפיק הוא שהיחס שלנו צריך להשתנות. לא לצפות שמשהו ישתנה, אלא אנחנו נשנה, בתוכנו ובינינו, בגישה לנושא השואה ושנאת היהודים. איך? ראשית עלינו ללמוד מיהו עם ישראל, למה הוא נקרא "ישראל", מה ייעודו ושליחותו, למה הוא נשמר כעם במשך כל הדורות על אף שנרדף ללא הפסק, ולמה האנושות כולה מכוונת נגדו אצבע מאשימה? התשובות לשאלות הללו הן יסודות האומה שלנו, ובלעדיהם לא נבין את הרדיפות הבלתי פוסקות נגד היהודים, ובטח לא נגדע את השנאה התהומית כלפינו מצד אומות העולם.
אנטישמיות אינה תופעה של היהודים לבדם. זו תופעה עולמית. היא מטרידה כל אומה, אוחזת בלב כל גוי. מי יותר מי פחות. יש תקופות שהיא נרגעת ויש תקופות שהיא גוברת. אבל השנאה מושרשת בטבע.
על רגל אחת, הפתרון לשנאה הוא אהבה, "ואהבת לרעך כמוך". על שתי רגליים, עלינו לדעת לאזן בין שנאה ואהבה. עלינו להבין לעומק כי מתחת לשכבה האנושית הנראית לעין של אומה יהודית קטנה בלב שבעים אומות העולם נפרס שדה של כוחות, שדה שבו כולנו קשורים זה בזה.
אפשר לסכם את כוחות הטבע האדירים, בשתי תכונות שורשיות שקיימות עוד מתחילת הבריאה: תכונת ההשפעה, נקרא לה נתינה, וכנגדה תכונת הקבלה. האנטישמיות מבטאת התנגדות בין השניים, וחכמת הקבלה מלמדת איך אנחנו יכולים להשוות בין כוח הקבלה לכוח ההשפעה, לאזן בין השניים ולהפוך את השלילי לחיובי. במילים אחרות, הקבלה מלמדת איך להשתמש באנטישמיות כמנוף לתיקון העולם, להמתיק את המר.
איך? כשהיהודים מתחברים ביניהם "כאיש אחד בלב אחד" הם מעוררים את הכוח החיובי שטמון בטבע, הם מפיצים טוב ורוגע באנושות המקושרת כולה. הם מאזנים את הכוח שלילי שבא לידי ביטוי באנטישמיות. אולם כשהם לא מתחברים ביניהם הם מזמינים על עצמם כוחות שליליים. תחילה קטנים, וכאשר האדישות גוברת, הם הופכים גדולים ומאיימים.
ולמה דווקא היהודים? כי עוד מימי אוהל אברהם, דרך אהבת האחים שפרחה ביניהם בימי בית המקדש, יש בהם רצון רוחני גדול שמושך אותם לעבר מטרת הבריאה, תשוקה סמויה שמשפיעה על אופן החשיבה שלהם, על היחס שלהם לבני האדם, לטבע ולעולם.
היהודים אולי לא מודעים לכך, אבל בני אומות העולם מרגישים זאת היטב בתת-מודע, ולכן הם לוחצים על היהודים בדרכים-לא-דרכים לגלות את התכונה המיוחדת שהם מסתירים. הם למעשה מתוסכלים מהעובדה שהיהודים לא חולקים עימם את הסוד הזה, את פוטנציאל ההתפתחות הייחודי הזה, את שיטת החיבור הרוחנית, והשנאה ליהודים בוקעת מתוך הרגשת התסכול הזאת.
כאשר נאזן בין שני הכוחות, השלילי והחיובי, אז יתגלה כוח חדש, שלישי, ה"אל" – הכוח העליון של הטבע – ואז כולם יהיו מכוונים רעיונית ישר לאל ויתלכדו להיות "ישראל". אז תשוך סערת האנטישמיות, ויהיה עלינו לשמר זיכרון יחיד ומיוחד: את הכוח האחד.
לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/BcjM1

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest