דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / להיות או לא להיות "יחד", זאת השאלה

להיות או לא להיות "יחד", זאת השאלה

בקבוצה מתרחש מאבק קבוע: כן להיות יחד או לא להיות יחד?! אחד נמצא בעלייה, אחר נמצא בירידה וישנה השפעה הדדית זה על זה. אבל מה שלא יהיה, אנחנו צריכים להחזיק את עצמנו בחיבור המתגבר והמתחזק, למרות כל ההפרעות, הפנימיות והחיצוניות, שמהן מתהווה ה"בשר" של המדרגה הבאה.

ההפרעות החיצוניות באות מאנשים קרובים לנו או רחוקים מאיתנו ובכלל מכל העולם, מכל מה שמתרחש בדרגות הדומם, הצומח, החי, ובני האדם. כל זה פועל עלינו בתור הכלים החיצוניים שלנו. בעיקרון, כל זה שייך לנו.

כדי להידבק ב"נקודות שבלב", אנחנו מורידים את הלבושים, את הבשר, את תכונות האופי שלנו, את התכונות הפנימיות, ומשאירים רק את ה"נקודות שבלב" החשופות ולא רואים יותר כלום וכך אנחנו נדבקים זה לזה. אבל אחר כך אנחנו מתחילים להחזיר לעצמנו את הצורות האלה שמקודם נפטרנו מהן, וכמו כן, את כל העולם.

כי אין ברירה, זה הכלי שלנו שבו אנחנו חייבים להשתמש. כי בגמר התיקון כל העולם, כל היקום, כל מה שאני רואה, מרגיש ותופס, כל זה הופך לגוף אחד. כלומר כל זה חוזר אליי בצורה של כל מיני הפרעות, ואני צריך למרות כל ההפרעות הללו, להתחבר.

במצב של ירידה, כלומר של הסתר, החברים נראים לי גסים ומגושמים, שאין כל חשק להתחבר איתם. ובמצב של עלייה, כלומר של גילוי, הם נראים לי כצדיקים גמורים שאותם אני רוצה לחבק ולא לעזוב. ואחר כך אני שוב נופל להסתרה ונבהל: לחברת אילו אנשים נפלתי, צריך לברוח מפה כמה שיותר מהר.

כך אני כל הזמן עולה ויורד. כל זה כך נראה לי מתוך התכונות שלי, מתוך הכלים שלי. וההבדל של התנודות בין העליות והירידות קובע את המדרגה העליונה שלי. אם אני מקבל את העליות והירידות הללו בצורה שווה, אז לא אכפת לי במה להיות, העיקר זה להישאר בדבקות, בחיבור, בערבות, שבה אני מנסה להיאחז בכל הכוח גם בעלייה וגם בירידה, באמפליטודה הזאת, אז המאמצים שלי בונים את המדרגה הבאה שלי.

המצב הזה, כאשר אני רוצה להישאר בחיבור עם החברים גם בעלייה וגם בירידה, נקרא או "השתוקקות" או "קישוי". כי אני מאוד רוצה את החיבור. וכאשר אנחנו מסיימים את מידת המאמץ שלנו ומתגברים על כל ההפרעות, אז בשלב הסופי הזה נעשית פעולת האור העליון שמממש את הקשר בינינו ומהדק את הערבות שלנו.

כאן אנחנו צריכים לקחת בחשבון את עניין המרחק: שלא מן הסתם אנחנו יוצאים לעבודה, מתבלבלים. כל הפעולות בעולם הזה הן מאוד מיוחדות. נניח, שאנחנו הגענו להבנה ולהכרה, שהערבות זו נקודת החיבור בינינו שממנה אנחנו כבר מוצאים את עצמנו באותו הסולם, שמגיע ועולה עד עולם אין סוף.

על ידי מאמצים משותפים אנחנו הפרדנו מעצמנו הכול והשארנו רק את ה"נקודות שבלב" והתחלנו להתחבר. ועכשיו אנחנו משתדלים לעשות את זה מעל לכל ההפרעות: בזמן שאנחנו נמצאים יחד ובמיוחד כאשר אנחנו מתרחקים, מרגישים את עצמנו מפוזרים בשטח גדול, מחולקים על ידי מרחק וחוסר קשר.

אנחנו צריכים להתגבר על כל ההפרעות האלו עד כמה שאפשר. לכן אנחנו מתאספים לכנסים ולאירועים, כדי להרגיש מה זה נקרא להיות "יחד" אם המרחק לא פועל עלינו. אנחנו כביכול בודקים עד כמה המרחק הפיזי פועל עלינו ואיך להגיע לתנאי שלא גורם לנו לשום שינוי בהרגשה ובקשר ההדדי בינינו.

מתוך שיעור בנושא הכנה לכנס, 31.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ערבות למצב רוח טוב
מדרגות הערבות
בצד השני של המסך

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/rrqeH

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest