להגיע עד לקצה גבול היכולת

גם כדי להגיע לייאוש המלא דרושה לנו עזרה מלמעלה. איננו מסוגלים לכך בעצמנו. זה דבר גדול להרגיש את קצה גבול היכולת שלך. כאן אני, וכאן כבר לא. רק הבורא יכול לתת את הסימן הזה, את המידה הזאת, את הגבול בינו לבין האדם.

לכן אנחנו עושים כל מיני פעולות ותחבולות, עד שפתאום מגיעים לייאוש בכך שרואים בו מה שנקרא "אצבע אלוקים", כלומר סימן מלמעלה. בעל הסולם כותב, "אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו". כי המצב הזה מגיע אליו מהבורא, ויותר כבר אין מה לעשות.

אנחנו אספנו את היגיעות הקטנות שלנו עוד ועוד, ואחר כך מקבלים אותן בבת אחת שכבר אנו מחוברים לאחד השלם. איננו אוספים את היגיעות לאיזו תיבת חיסכון, אלא הן מתאספות בכלי הכללי, והתוצאה שלהן מגיעה מהבורא. אף אחד אינו יודע מתי זה יקרה. ולכן יציאת מצרים מתרחשת בחיפזון ובחושך.

מתוך המאמצים להגיע לחיבור, כשאנחנו מתחילים לעבוד עליהם כולם ביחד, אז פתאום מתגלה כוח הייאוש, הדחייה, חוסר הכוחות. הייאוש הזה מביא אותנו לתביעה שדרושה לנו העזרה לחיבור. ואנחנו צועקים. אחרי הצעקה הזאת מתגלה העזרה מלמעלה.

בלתי אפשרי להגיע לבורא אם לא התייאשנו בתוכנו, מתוך כך שעשינו מאמץ משותף. כי הבורא הוא הכוח שמתגלה דווקא בתוך המאמץ המשותף, בשיתוף הפעולה. ולאדם הפרטי אין בורא. האור העליון יכול להימצא רק בכלי שמתוקן כך, והאדם הפרטי הוא ה"חלק השבור" של השלם.

מתוך שיעור מס' 6 בכנס בערבה, 24.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הטיפה האחרונה של המאמצים
בקשה להצלה
לחייב את הבורא לעזור לנו