דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / הפצה / לבהמה – את ההכרחיות, לאדם – את מה שמספיק לו

לבהמה – את ההכרחיות, לאדם – את מה שמספיק לו

בחיים הגשמיים פועל החוק: "אחרי הרבים להטות". זה צריך להיות ברור לנו. הרי לפי ההיגיון, אנחנו צריכים לדבר עם האדם לפי דרגתו ולפנות להמונים במידה שבה הם יכולים לסבול. אנחנו מסבירים רק את התנאים שאפשר לממש בצורה ריאלית, שבאמצעותם האנשים יוכלו להתקדם ברוחניות. אם כך, הרוב הוא זה שקובע את הגישה שלנו.

בדומה לכך, לא ניתן להציב בפני ילדים בגילאי 3-5 תנאים שמתאימים רק לילדים בגיל 10. ולכן, בכל מה שנוגע לחיים הרגילים, אנחנו צריכים ללכת לפי הכלל: "אחרי רבים להטות". לדוגמא, תמיד מתעוררת בעיה עם ההסבר על הצרכים ההכרחיים. בעל הסולם אומר שצריך לספק לכולם את החיים ההכרחיים ואף אחד לא צריך לקבל משהו למעלה מזה. לא חשוב אם האדם גדול או קטן, אם הוא מצליח או לא – לא משנה מי הוא יהיה בחיים הגשמיים, אנחנו בודקים את הצרכים הבהמיים של כל אחד ואחד. והבהמה צורכת דברים די מוגדרים.

לדוגמא, אדם אחד התרגל לצרוך 10 קילו לחם, ואדם אחר – 5 קילו. בהתאם לכך, צריך לספק לכל אחד את הכמות שהוא רגיל אליה, כמה שהגוף שלו דורש. כמובן, כל אחד צריך את המינון שלו, אך בעיקרון מדובר על צרכי הגוף ולא יותר מכך.

זאת הסיבה שבגללה אנחנו הולכים "אחרי הרוב" – במילים אחרות, אחרי הצרכים הגשמיים. לכל "בהמה" צריך לספק את המחיה.

מהצד השני, אין הגבלות בחיים הרוחניים. שם, פתוח בפני כל אחד מאיתנו עולם אינסופי ובלתי גבולי. בבקשה, פתח כמה שתוכל וקח לעצמך את מה שנחוץ. בכך אינך לוקח מהאחרים. העיקר שתגדל כמה שיותר גבוה.

אם כך, בחיים הרוחניים פועל החוק "אחרי יחיד להטות". מדובר לא רק על המנהיג שמוביל אותך קדימה – לא רק על הבורא או על המדריך שמלמד אותך להיות כמוהו. דרך אגב, המדריך תמיד צריך לכוון את התלמיד לבורא, ולא לבוא במקום הבורא.

אז לכל אחד יש את הבחירה החופשית שלו, את הדרך שלו, את היכולות ואת הכישורים להשגה, את הקצב שלו. איננו דורשים כאן שום דבר מאף אחד. זוהי בחירתו האישית של כל אחד. החברה רק מושכת אותנו קדימה בהשפעה הכללית שלה שנמצאת "ברקע". אך אסור לגרום לאדם לחץ אישי או קבוצתי. הרי אז לא ניתן לו מקום חופשי למימוש העצמי הרוחני שלו, לבחירה החופשית ולהתקדמות הרוחנית החופשית.

חופש הביטוי העצמי, חופש הבחירה, היכולת להיות אדם חופשי – דבר כזה אפשרי רק ברוחניות. וכאן, בעולם הגשמי, הרצון לחופש הוא פשוט זיוף, שקר. כאן איננו מסוגלים לכך ולעולם לא נהיה מסוגלים.

אנחנו רואים כיצד הטבע מוליך אותנו לעבר תלות הדדית גדולה יותר ויותר. הייתי בשמחה בורח ממנה. אינני רוצה להתחתן ולהוליד ילדים, אינני רוצה להיות קשור עם אף אחד. תעזבו אותי בשקט, תנו לי אוטו נפרד, דירה נפרדת, כדי שאסתתר מכולם בצורה הבטוחה ביותר, מאחורי מסך המחשב.

רק שזה לא עוזר. אני תופס עמדת הגנה, מעדיף את המיילים ואת ה-SMSים על פני השיחות הקוליות, מצמצם את כל הקשרים עד למינימום, אך לשווא. הטבע, הבורא, רוצה להראות לנו בדיוק את ההיפך. אנחנו משתדלים להקים בינינו יותר ויותר מחסומים: מבטון, וירטואליים, אלקטרוניים ועוד. כל אחד מסתתר בדירה שלו, במכונית שלו, בפינת העבודה שלו, אך שום קירות ווילונות לא יצילו אותנו מהעולם.

עם כל זאת, למרות המשיכה להתבודדות, הטבע לוחץ עלינו בצורה חזקה כל כך, שאין לנו לאן להימלט זה מזה. בסוף אני אפילו לא אוכל לנשום מבלי שזה ישפיע על מישהו. הקשרים המחברים בינינו יהפכו לשרשראות של ממש. ומה נעשה אז?

לכן כל כך אקטואלי היום לברר ולמתוח את הגבולות בין חוקי ההליכה אחרי הרבים ואחרי היחיד.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "החירות", 08.04.2011

ידיעות קודמות בנושא:
אושר של חתולים
אחרי רבים להטות
אחרי יחיד להטות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/mOmvU

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest