לא תעשה לך פסל

בעל הסולם, "מצווה אחת": "כי בהרגלו לעבוד את הבריות, הרי הוא עושה לאחרים ולטובתם, ולא לעצמו, ואם כן לאט לאט, יוכשר לעשות מצוות השם בתנאי הנרצה, לטובת הבורא ית', ולא לטובת עצמו".

אינני קולט, אינני מבין, אינני מסוגל לתפוס את העיקרון הזה. אני מבין שצריך "לעבוד את הבריות", להתחבר עם האנושות. הרי כולנו נמצאים כאן יחד, רק שכתוצאה מהשבירה נוצר קרע ביני לבין האחרים, ואני מרגיש מנותק מהם. וזה אומר שעליי להתגבר, לתקן את השבירה הזאת ולהתחבר איתם.

אבל מה זה קשור לבורא? אולי הוא נמצא איפשהו בחוץ, ודרך האנושות אני אגיע אליו? או שבאיחוד עם האחרים בקבוצה, אני מגלה שהוא נמצא בפנים, בינינו, ואפילו ממלא את כל החלל הזה.

ובכל זאת קשה לי לכוון את עצמי לקבוצה למען הבורא. מה זה אומר? זוהי דרישה מאוד מעורפלת. אני מבין שעלי לתקן את היחסים ההדדיים עם בני אדם אחרים, אבל איך בנוסף לזה לבנות יחסים עם עוד מישהו? הבעיה שלנו היא שאיננו מתארים לעצמנו את התמונה הנכונה, והבלבול נמשך זמן רב בדמיון שלנו.

"הבורא" הוא תכונת ההשפעה המוחלטת, הסופית, השלמה. החיבור ביני לבין הקבוצה הוא הכלי לקבלת תכונת ההשפעה. אנחנו רוצים להשיג אהבה וחיבור בינינו, אנחנו רוצים שהעולם יהפוך ל"עגול", גלובלי ואינטגרלי, אבל למען הבורא. כלומר: כדי שתכונת ההשפעה תתחבר אלינו, כדי שהיא תשרה ותשלוט בנו.

אם כך, אסור לייחס לבורא איזושהי אישיות או דמות, כי זה נקרא "עבודה זרה", מפני שהיא לוקחת אותנו הצידה, לכיוון אחר לגמרי. המילה "בורא" מורכבת מהמילים: בוא וראה. אם אתה נכנס לקבוצה, מגיע לחיבור, אז בזכות החברים מתגלה לך תכונת ההשפעה, שנקראת "בורא".

לכן נאמר: "ישראל, אורייתא וקוב"ה חד הוא". כלומר, אני, יחד עם החברים (או עם האנושות) מגיע לבורא. במילים אחרות, אני והחברים נקראים "מלכות" או "שכינה", ואנחנו מגלים את זעיר אנפין, שמתגלה במלכות, בהתאם לחיבור שהושג בה.

מכאן נובעת משמעותה של הנוסחה "לעבוד את הבריות לטובת הבורא". בשום פנים ואופן אסור לנו לתאר לעצמנו שהבורא הוא מישהו או משהו. הבורא הוא לא אישיות ולא תופעה, אלא תכונה שמתגלה בנו. אם אני מצייר לעצמי משהו אחר, זה סימן שאני עוסק בעבודת אלילים, עושה פסל ודמות. אם נאחז כל הזמן בכלל הזה, לא יהיו לנו שום בעיות.

הרי בסופו של דבר אנחנו רוצים לבנות מערכת שתכלול את כל הכלים והאורות. וזוהי מלכות דאין-סוף, שבה אנחנו נמצאים באיחוד, בחיבור, כשהאור מתגלה בתוך הכלי. אנחנו נוצרנו משם, ממצב א'. במצב ב' אנחנו מתקנים את היחס שלנו (ולא שום דבר אחר! את היחס שלנו בלבד), ומגיעים למצב ג', שבו אנחנו תופסים ומבינים את העולם שבו אנחנו נמצאים מלכתחילה.

אין שום דמות שנמצאת מחוץ לנו, שלמענה אנחנו צריכים לעבוד ואליה אנחנו צריכים להגיע. אנחנו רק מתארים כך בצורה סכמטית את הכוונות והחשבונות: תחילה (1) אנחנו יוצרים את הכלי, ולאחר מכן (2) במידה שבה אנחנו מסוגלים להתחבר, לפי חוק השתוות הצורה, אנחנו מגלים בכלי הזה את הבורא, לפי העיקרון "בוא וראה". אך המקום נשאר אותו המקום, אותו הרצון, אותה המלכות, שנשארת ללא שינוי.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מצווה אחת", 26.08.2011
ידיעות קודמות בנושא:
במרחק שלושה שלבים מכאן…
כוונת מדויקת
הסביבה במקום הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/PgN0X

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest