דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לא נעים, אבל צריך לסבול

לא נעים, אבל צריך לסבול

שאלה: כיצד באה לידי ביטוי הירידה שנקראת "שערי טומאה"?

תשובתי: הכול תלוי בכך, מה אנחנו מחשיבים בתור ירידה. בהתחלה, בשער טומאה מס' 1, אני פשוט רואה שאין לי כוח, אני לא רוצה לעשות כלום, איבדתי את הטעם לחיים.

ואילו בשער מס' 10 או 15, אני מאבד את הרצון ללמוד, להתקשר עם החברים, לבצע פעולות השפעה, לעסוק בהפצה, מאבד את האמונה במה שכתוב בספרי המקובלים. אני רוצה פשוט לשכב ולהתנתק מהכול או להשתכר ולהעביר את הזמן בבטלה.

אך יחד עם זאת, אני מתחיל להבין שאלה אינם מצבים שלי, אלא הם מגיעים ממקור חיצון כלשהו. מעבירים אותי דרכם בכוונה כדי שאגבש את היחס שלי למקור, לבורא ולמה שהוא עושה.

ואז אני אומר לו: "תעשה מה שאתה רוצה! אתה יכול ליצור סביבי חושך – זה אפילו טוב! כאשר חשוך ואני לא רוצה כלום, זה עדיף מאשר לרדוף אחרי תענוגים. אולם יחד עם זאת, תן לי את האפשרות להכיר אותך, מי שיוצר עבורי את החושך הזה".

זאת אומרת, הבורא מכביד את ליבו של פרעה. כאן אני מתחיל להפריד בין הרצון שלי, המצב שמורגש בו, והבורא שמסדר לי את כל זה. זו כבר הפרדה פנימית, פרשת דרכים.

כך אנחנו ממשיכים לעבוד והחושך אינו מתפוגג – להיפך, אנחנו עוברים דרך מ"ט שערי טומאה ומגיעים לחושך מצרים. אך הודות ליציאת מצרים החושך מפסיק להיות חושך. אנחנו משנים את היחס שלנו לחושך.

הרי אנחנו כל הזמן נמצאים באותו המצב – משתנה רק איך שאנחנו תופסים אותו. בכל פעם, אני כאילו לובש משקפיים אחרות ורואה את המצב בצורה שונה, מתקדמת יותר. ואילו המצב עצמו אינו משתנה, אנחנו שרויים בתוך אור אין סוף.

אולם, ניתנה לנו נקודה התחלתית אחת כדי להרגיש באור אין סוף את העולם שאנחנו רואים עכשיו. והשינויים תלויים במה שאני מחשיב לטוב ולרע. הרי החומר שלנו הוא רצון לקבל ועלינו להחליט מה טוב ומה רע ביחס אליו.

אם אנחנו משנים את תפיסת המציאות, את היחס שלנו, אז כל העולם משתנה. מה שהיה שנוא הופך לאהוב. תארו לעצמכם אדם גדול שלובש חלוק לבן, בא לילד קטן, מוציא מזרק מאיים ועושה לו זריקה כואבת. איך הילד צריך להתייחס לפעולות שלו?

אבל כאשר אנחנו גדלים, אנחנו מבינים שהמפלצת בלבן אינה שד אכזר, אלא רופא שצריך לעשות לי זריקה וזה לטובתי. זה לא נעים, אבל צריך לסבול.

המציאות אינה משתנה – היא שלמה, אנחנו חייבים להשתנות. בימינו, זה מה שהעולם צריך להבין. השינויים שנגרמו כתוצאה מההתפתחות הפנימית של האגו, הסתיימו. פיתחנו את האגו שלנו עד הסוף, הוא הגיע לנקודת המקסימום שלו – אין לו יותר לאן להתפתח בעולם הגשמי.

אנחנו הגענו עד לגבול שאחריו עלינו להתחיל לשנות את היחס שלנו. לכן אנחנו נמצאים בנקודה מיוחדת מאוד – אין לאגו לאן להתפתח, אלא להיפך, הוא מתחיל להתדרדר ולהוריד אותנו, הרי אין לו יותר מה לרצות מהחיים. לכן, אם אנחנו רוצים להתקדם, זה ניתן רק ברצון להשפיע.

מתוך שיעור מספר "שמעתי", 09.04.2014

ידיעות קודמות בנושא:
יציאה ממצב "מצרים"
מ"ט שערים בדרך לגאולה
לפרוץ מתוך עור הנחש

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/4xffL

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest