קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הרצון לקבל מתפתח בשלבים. כל השלבים הקודמים נשארים, ומעליהם נבנה השלב הבא. לכן, זה לא כמו בעולם שלנו, עם האגו שלנו, שבו באותם הרצונות אנחנו יכולים לחוש רעָב אם אנחנו מקבלים מעט או בכלל לא מקבלים כלום, ולאחר מכן אנחנו יכולים להתמלא. המילוי מגיע לאותו המקום שהיה ריק קודם לכן.
אך ברוחניות אנחנו מפתחים כל הזמן את הרצונות להשפיע. ולכן המצבים הקודמים של הרצון לקבל נשארים, ועל פניהם נבנים ומתגלים רצונות עוד יותר ריקניים מתענוג, עוד יותר גרועים ורחוקים מהבורא. מתגלים יותר ויותר חוסר הביטחון, הרגשת החרדה וחוסר המילוי.
ואם אנחנו יכולים לעלות מעל כל זה ולרצות להשפיע מעל כל זה, זה נקרא שאנחנו גדלים ברוחניות. ואנחנו מתמלאים עם אור החסדים דווקא ברצונות שבהם הרגשנו חוסר כל. אנחנו מרגישים שלמות דווקא מכך שלא ניסינו להרגיע ולמלא את הרצונות הללו, אלא מעליהם השתוקקנו רק להשפיע לזולת.
לכן, אנחנו מתחילים את הדרך שלנו מהמצב הקטן ביותר, מנקודה. ואם אנחנו מסוגלים להתגבר על הנקודה הזאת, ולא לרצות יותר מזה, אנחנו מתחילים לקבל הזדמנויות שונות למלא אותה. הנקודה מתחילה להתרחב, ומתגלים סביבה אורות יותר ויותר גדולים. ואנחנו לא צריכים להשתוקק להשיג ביטחון, מילוי או הרגעה ברצונות האגואיסטיים הללו שמתפתחים בנו, אלא לחפש נחת רוח מעל לכל ההרגשות השליליות שמתגלות באגואיזם שלנו. מעל הכול, אנחנו רוצים להיות דבוקים בזולת ולהשפיע לזולת.
אנחנו לא כל כך מבינים איך זה אפשרי. אך כשאנחנו מבינים שדווקא זה מה שאנחנו צריכים לעשות, אנחנו מתחילים להשתוקק למאור המחזיר למוטב. לא כדי להגיע לאיזושהי שלווה, רוגע, הרגשת מילוי, ביטחון והשגה, אלא כדי למלא אך ורק את הרצונות של הזולת ולא את הרצונות שלי.
אני לא רוצה לקבל שום רווח מכך שאני ממלא עכשיו את הזולת. עד כדי כך, שמתגלה לי שנאה לזולת, דחייה מהזולת. הזולת נראה לי כשונא, כאויב שבא ומאיים עלי. ואני דואג שההרגשה הזאת שלי והיחס הזה שלי כלפיו לא ייעלמו, ועל פניהם אני אגלה ש"כל הפוסל, במומו פוסל", שאני מתייחס אליו כך מתוך המומים שבי. כי באמת, זה לא הוא, אלא זה הבורא שפועל כך דרכו.
מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 18.08.2011
ידיעות קודמות בנושא:
להישאר ברוחניות לנצח
ʺמי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת?ʺ
תוכנית הבריאה
