דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / לא ייסורים, אבל גם לא פיקניק

לא ייסורים, אבל גם לא פיקניק

שאלה: למה אנחנו לא מעריכים את הדרך שבה אנחנו הולכים? למה אנחנו לא מקבלים תענוג מכל רגע? אפילו אם לא קל לנו, עדיין אנחנו בקבוצה, אנחנו ביחד, וזה בפני עצמו כבר אושר.

תשובתי: למעשה, יש צורך בשני צידי המטבע. אם תגיע לכאן בגלל הסעודות והיחס החברי, אז בזה העניין יסתיים. האגו שלך לא יאפשר לך להימשך למשהו נוסף. לעומת זאת, אם יהיה לך כאן רע, האגו לא ירשה לך להגיע לכאן, ובמקום לבוא לשיעור, אתה תישאר במיטה.

לכן אנחנו צריכים גם את זה וגם את זה, גם שמחה וגם חוסר שביעות רצון. כי בכל זאת נמצאים כאן אנשים שלרובם יש קו שמאל, כלומר, בדיקה ביקורתית. הם שואלים את עצמם: "מה אני יכול, באופן ריאלי, לקבל מהחיים? אני לא רוצה להיות סתם חסיד של מישהו או משהו. אני רוצה להתקדם קדימה. חסידים, בכל מדרגה, מרוצים ממה שיש להם ולא רוצים שום דבר. אבל אם אני לא רוצה שום דבר, איך אני אתקדם? איך ארכוש חיסרון נוסף?".

על זה בדיוק שאל אברהם את הבורא: "במה אדע כי אירשנה?". במילים אחרות: איך לרצות את העלייה הרוחנית? תכונתו של אברהם היא החסדים, ספירת החסד. ולכן הוא דאג איך להרגיש חיסרון בעלייה לגבהים שנראים כבלתי ניתנים להשגה.

והבורא השיב לו: "גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה".

אבל על אילו ייסורים מדובר כאן? – על ייסורים שאתה עובר על ידי "התורה והמצוות", על ידי האור. אלה לא סתם הרגשות רעות בחיים. "גלות מצרים" היא לא מושג נרדף לאבטלה, חוסר כסף או בעיות בריאות. "גלות מצרים" היא הרגשת החיסרון שנובע מהאחוריים של האור, כשאתה מרגיש שחסרה לך רוחניות, אהבה, דבקות. לכאלה ייסורים אנחנו צריכים להגיע, נדרשת כאן עבודה קשה.

וכאן הבעיה. אם אנחנו מגלים בדיוק את החסרונות שאנחנו צריכים לחבר, אנחנו נראה אותם במדרגה אחרת, רוחנית. אבל במקום זה אנחנו כל הזמן מביטים על החיים הגשמיים. תעזוב במנוחה את הבהמה הזאת. לא מדובר עליה. מדובר על ייאוש רוחני, שנמצא מעל לכל מה שיש לנו כאן היום. הגלות והגאולה מתגלות דווקא על ידי הרוח. אתה בונה את בית המקדש שלך כתוצאה מהתסכולים הרוחניים.

אז בואו נתחיל למדוד לפי הקריטריונים הנכונים האם טוב לנו או רע לנו וממה אנחנו נהנים. העניין הוא לא בסעודות עצמן ובאסיפות החברים, אלא בתוכן שלהן, במילוי הפנימי שלהן.

בזמן הקרוב אנחנו שוב רוצים לנסוע לערבה. לשם כך אנחנו חייבים לגבש ממש כוח חדש, חיבור בדרגה עליונה יותר. אנחנו צריכים לגבש את המאמצים שלנו בכוח ובמהירות, כדי לרכוש הבחנות חדשות, חיסרון חדש ליצירת הכלי הרוחני, מה שנקרא "תפילה קודם תפילה".

אחרת ייצא לנו סתם פיקניק. אם המקום הזה יזכיר לנו אפילו במשהו את הנסיעה הקודמת, לא כדאי אפילו להתחיל. אנחנו צריכים להימצא במצב חדש לגמרי, חסר תקדים, בלתי מזוהה, שלא טעמנו אף פעם. אנחנו זקוקים למדרגה רוחנית חדשה לחלוטין, שתסתיר את התמונה הגשמית המוכרת…

בגדול, אנחנו צריכים לעבור תקופה של "גלות", שמהווה הכנה לכניסה ל"ארץ המובטחת", ל"ארץ ישראל", כלומר, לרצון שמכוון ישר אל הבורא (ישר-אל). שם כבר מוכן עבורנו כל הטוב, כל המילוי, אבל עכשיו אנחנו זקוקים דווקא לחיסרון נכון אליו. אבל במקום זה אנחנו נמשכים לכל מיני "שטויות" של העולם הזה.

נקווה שבאמת נגיע לחיסרון רוחני. ואז נצא למדבר לגיבוש אמיתי, רק כדי להתחבר יחד ולהכין את החסרונות הפרטיים שלנו לפריצה.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "ירושת הארץ", 20.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
פריצה חדשה
להתחבר בלב אחד
מתי יהיה טעם ללכת למדבר

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/DfI40

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest