דף הבית / אקטואליה / ישראל היום / לְמה מסוגלים היהודים

לְמה מסוגלים היהודים

להלן מאמר חדש שכתב תלמיד שלי על האירועים האקטואליים בארץ ובעולם. המאמר פורסם באחד מאתרי החדשות המובילים בישראל בשפה הרוסית, zahav.ru.

לְמה מסוגלים היהודים

הגענו

סוף שנות ה-80. דיבורים בלתי פוסקים בנושא "לנסוע או לא לנסוע ואם כן אז לאן". בדיחה אופיינית לאותן השנים הלא רגועות: "יהודי ברחוב ניגש לשני אנשים המשוחחים ביניהם. הוא כמובן לא מכיר אותם לחלוטין, אך לפי המראה הם בבירור בני עמו. הוא מייד פורץ לשיחה: "אני לא יודע על מה אתם מדברים, אבל צריך לנסוע".

עכשיו אנחנו רצים ברחובות, אנחנו כבר לא משוחחים שם. אך אם בכל זאת תראו שני אנשים בני אותו עם, אתם יכולים, ללא כל מילה כמו "סליחה", להצטרף לשיחה עם המשפט: "אני לא יודע על מה אתם מדברים, אבל כבר אין לאן לנסוע".

אתה פשוט חייב להזהיר אותם, כי לא משנה איפה אנחנו נמצאים, כבר עכשיו לא טוב, ועוד מעט יהיה בכלל "שמח". המשבר, לצד תופעות הטבע החריגות כמו השיטפונות הכמעט יומיומיים וסופות הטורנדו, עד כדי כך חדרו לכל מקום, שאפילו באוסטרליה המשגשגת התנינים ביקרו ברחובות.

הנודניק

בנוגע למשבר. הוא הקיש בדלת בצורה די אדיבה, עוד בשנת 2008, אך אפילו לא ענו לו כמו שצריך.

אנחנו לא הבנו אותו ולא הסבנו את אוזננו לשמוע אותו, על אף שהוא קפץ לבקר אותנו ולהזהיר אותנו על מה שיהיה. רק יחידים הצליחו לנחש את סיבת הביקור. התברר שהסיבה היא אופי היחסים בינינו. היחסים הרגילים – כלומר, התועלתניים – של האדם לזולת, לחברה, לסביבה. הם תמיד היו כאלו, אבל כל "תמיד" מסתיים מתישהו.

אותו הדבר גם כאן: גם כך כל דבר בחיים שלנו היה אגואיסטי, אך התעוררנו רק כשהנגיעה הראשונה של המשבר גרמה למיתר העדין ביותר – הכלכלה, לרעוד בתוכנו. אנחנו כבר רגילים לכל המכות, מלבד מכות הכיס.

את מה שעשינו כולם יודעים. בעלי זכויות היוצרים על הדולר – הנייר שעָרב לשלווה שלנו – הדליקו את מכונות הדפוס. הרעש שלהן וצלילי הנאומים ב-G8 וה-G20 החרישו את התזכורות של הנודניק מבשֵר-הרעות. את הדולרים חילקו למי שצריך וניסו לדבר על המשבר בזמן עבר.

מאז הוא עומד תחת הדלת של הבית העולמי המשותף שלנו, לעיתים הוא דופק בדלת ומזכיר לנו שהוא קיים, בתקווה שניקח את עצמנו בידיים, נחכים מעט, והוא לא יצטרך לנהוג כמו כל פורץ אחר. הרי הוא הגיע כדי שנשנה את הבסיס ליחסים שלנו, וכל עוד זה לא קורה, הוא לא יסכים לעזוב.

לכן, תיסע או לא תיסע, ההמולה בקרוב תהיה בכל הבית. כך שמי שרוצה לרדת מהארץ – שתהיה לו דרך צלחה. ואנחנו, שיודעים שדווקא משבר היחסים בין בני האדם הוא זה שמניע את כולנו לקצה הבור הגדול, בואו נראה מה אנחנו יכולים לעשות בנידון.

לא צריך להיכנס ללחץ

ניקח למשל את אחד מפרטי החיים, פרט שאולי אינו גדול, אבל קדוש לכל אחד – כסף. בישראל יש יותר ממיליון אנשים שחיים מתחת לקו העוני, ויש גם 500 משפחות שההון הכולל שבבעלותן גדול יותר מתקציב המדינה. נו, מהבחינה הזו אנחנו לא מקוריים. אפשר להיווכח בכך אם נציץ לרגע באינטרנט: מיליארד אנשים שסובלים ממחסור קשה במזון חיים על כוכב אחד יחד עם המוני אנשים שאינם יודעים מה לעשות עם הכסף שלהם.

בינתיים אנחנו מקוריים בדבר אחר. במדינות אירופה וארה"ב התגלתה תופעה חדשה: עשרות מיליארדרים ומיליונרים מן השורה מחפשים הזדמנויות לעזור לעניים, למעמד הביניים – ואפילו מתאחדים למען מטרה זו לאיגודים. ובארץ ישראל שלנו בינתיים אין צורך אפילו לחפש "אבירים" כאלה; האבירים שלנו מתעניינים בינתיים רק בשאלה: עד כמה הם מכוסים מכל הכיוונים.

העשירים עוזרים לעניים? – נשמע כמו בדיחה גרועה… – זאת המחשבה הראשונה שעולה בדרך כלל כששומעים חדשות כאלה. המחשבה השנייה היא כמובן: אם הם כאלה נחמדים, למה שהם לא יעזרו גם לי.

כדי להבין את המחשבה הראשונה ולא להיכנס ללחץ מהמחשבה השנייה, צריך להיזכר, שטוּב הלב שלהם לא מגיע מהלב, אלא מהשכל. לחבר'ה האלה יש עצבים מפלדה, שלא יזדעזעו לא רק מהמינוס בחשבון הבנק שלי, אלא גם מתמונות של מוות המוני מרעב. הם אנשים של חשבון: כדאי לתת עכשיו חלק קטן יותר, מאשר להישאר בבוא העת בלי החלק הגדול יותר. או אפילו בלי כלום. לכן כך, בדרכם, אולי לא בצורה הכי מוצלחת, המיליארדרים רוצים פשוט לייצב את המצב.

בירוקרטיה

כמו שכבר נאמר, המשבר הזכיר לנו בחוסר טאקט, שהיחסים בינינו מבוססים על אגואיזם. אבל אפילו אם כולנו נהפוך פתאום להיות אלטרואיסטים, עדיין לא נוכל לעזור זה לזה. אפילו העשירים לעניים.

הדגמה קטנה. נניח שאדם אמיד רוצה לעזור לאזרחים חסרי אמצעים. אבל הוא יכול להעביר את העזרה שלו רק דרך מנגנון סבוך: קשרים, גלגלי שיניים, פירים ורצועות של המכונה המדינית. ברור שזה עניין מסוכן, המכונה הענקית הזאת יכולה לחתוך ולטחון בבטן המקרקרת שלה לא רק את העזרה, אלא גם את היד שמושיטה את העזרה.

ומה במקרה הזה יש לכם להציע לאלטרואיסט העשיר המסכן? קודם כל, העזרה שלו אינה משפרת את היחסים בין בני האדם. כי אפילו אם היא הייתה מגיעה לנמענים בשלמותה, היא הייתה הופכת אותם לנמעני סיוע עלובים ובלתי חברותיים, כמו האפריקאים שהאו"ם היה זורק להם מהמטוסים שׂקים עם סיוע הומניטרי.

ואם הוא היה מנסה לעשות זאת בצינורות אחרים, דרך ארגוני צדקה ציבוריים – גם הם רוצים לאכול. התיאבון שלהם מוכּר, למשל כתוצאה מעבודתן של אותן ועדות האו"ם – את רוב הסיוע לרעבים היה בולע המנגנון הבירוקרטי.

זאת אומרת שצריך לבנות איזשהו מנגנון עצמאי של פעולה הדדית, שידגים פעולה של יחסים אנושיים נורמליים. לאנשים (ולא משנה עד כמה הם שונים) צריכה להיות האפשרות לשבת סביב שולחן עגול אחד ולדון בבעיות וביכולות של כולם, כמו שזה נעשה במשפחה. אם נרצה פתאום מנגנון כזה, המציאות מייד תתחלק בשבילנו למה שיש ולמה שהיינו רוצים שיהיה לנו.

וכאן הכול מתחיל

לנו, במדינה שלנו, כבר יש ניסיון של שולחנות עגולים רבים, שסביבם עבדנו וחלקנו עם אנשים שונים את הבעיות ואת ההצעות שלנו, אלפי אנשים. הניסיון האחרון היה ערב "1000 השולחנות העגולים" שהתקיים ב-10 בספטמבר בו זמנית בערים שונות בארץ.

מה היינו רוצים שיהיה לנו? – כמובן, שיהיה יותר טוב. אבל זאת כבר לא תוצאה של כמות, אלא של איכות: רצוי שכל אחד ירגיש שהוא חבר במשפחה גדולה, וישתתף בדיון לא כדי להשיג את שלו, אלא למען טובת הכלל. וזה ידרוש כזה שינוי מעמיק בהכרה האנושית, שמעצבי המדיניות יכולים להפסיק להתאמץ. אותם לא לימדו לעשות את זה.

היהודים מסוגלים להרבה דברים. האם אנחנו מסוגלים לבצע שינוי שכזה בהכרה שלנו? כמו שאומרים, "נחיה ונראה". אבל ההכנסה של מערכת "השולחן העגול" לחוויית החיים העממית כבר הצליחה.

אין תחליף למנגנון של "משפחה סביב שולחן עגול". זהו הפיתרון לבעיה הטבעית, האגואיסטית שלנו, ולכן הוא גם הפיתרון למשבר.

לכן, אני לא יודע על מה אתם מדברים, אבל כבר אין לאן לנסוע. הכול מתחיל כאן.

מ. גונופולסקי

ידיעות קודמות בנושא:
מה שחשוב זה ההסכמה
עוגה אחת לכל המשפחה
סוד ההצלחה: ישיבה סביב שולחן עגול

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Qwwc0

One comment

  1. מצויין. איזה פוסט ברור ונגיש.

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest