כשהעבודה היא תענוג

שאלה: מתי האדם מבין באופן סופי שרק הבורא יעזור לו ושהעזרה היחידה היא ההתכללות בקבוצה?

תשובתי: במדרגה האחרונה של היציאה מהגלות. רק אז מופיעה הצעקה האמיתית, הנחיצות האמיתית. אך גם המדרגה הזאת נחלקת לכמה שלבים: בריחה, קריעת ים סוף, הר של שׂנאה (סיני), צעקות וייאוש. כאן מסתתרים הרבה דברים. אנחנו כל הזמן מחכים: "נו מתי כבר העבודה תיעשׂה והבורא יתגלה?". זה נכון, הוא יתגלה, אך אחר כך שוב תגיע העבודה.

אך האדם רואה בזה הרפתקה, תענוג. כי אם אתה אוהב מישהו, אז אתה משקיע מאמצים למען האהוב, זהו תענוג. אתה נהנה מזה שאתה עושה משהו למענו. כשאתה פועל למען עצמך, אתה משקיע יגיעה ומאמצים ואחר כך נהנה מהפירות שלהם. אם ניתן היה לטעום מהפרי ללא היגיעה, היה טוב יותר. אך זה אחרת, כשאתה פועל מתוך אהבה לאחר: אז המאמצים והיגיעה עצמה הם התענוג. במאמצים שלך אתה קוצר פירות.

נסה לעשות משהו עבור מישהו שאתה אוהב, למשל עבור הבן שלך, כמה יגיעה ומאמצים שידרשו, אין זה משנה – הרי נעים לך כל כך כשאתה משקיע בו. אם אתה נותן סתם כך מתנה ורואה איזה תענוג היא גרמה, אינך מרגיש הנאה. כשאתה אוהב, דווקא היגיעה והמאמצים נושׂאים לך תענוג והנאה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 09.01.2011

ידיעות קודמות בנושא:
כיצד להפוך לגיבור?