קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
פעולת הביטול העצמי אופיינית לכל הדרך של ההתפתחות הרוחנית. בכל שלב הנברא מבטל את הרצון שלו שנברא יש מאין, ומשתמש בו כדי להידמות לבורא.
תחילה הוא מבטל את עצמו כנקודה כדי לרכוש נחיצות גדולה, בשביל מה? – כדי שיהיה לו כלי התואם לבורא. בשלב השני הוא מבטל את הנחיצות הזאת ומתעלה מעליה. ביטול הרצון מסמלת מעבר של המחסום. בכך שעלה, הנברא הופך להיות חופשי מהרצון ואז עובר לשלב הבא. שָם הוא מחדש את הרצון ואפילו מתחיל לקבל לתוכו תענוג, אך לא למען הנאה עצמית, אלא כדי לגרום תענוג לבורא שאוהב אותו ובכך להביע את אהבתו לבורא.
כלומר, במשך כל העלייה בסולם המדרגות המובילה לגמר התיקון, הנברא מבטל את עצמו.
יוצא שביטול עצמי, זה בו זמנית גם אמצעי וגם פעולה וגם תוצאה שבעזרתו אנחנו מתקדמים בסולם הערכים, עד שאנחנו משׂיגים את הערך העליון שבה הביטול הוא כל כך גדול, שמביא להידמות והשתוות הצורה לבורא.
זה נשמע פרדוקסאלי, אך דווקא על ידי הביטול העצמי, כשאני מבטל את נקודת היש מאין שלי, אני משׂיג את גודל הבורא. וכשאני נשען עליה, אני כל הזמן גדל בזכות השפעת האור עליה. בחיים שלנו איננו מרגישים את הבורא, איננו מבדילים בכוחות הרוחניים, אך אנחנו מבינים את מטרת הבריאה. אחרת בפני מה אנחנו יכולים לבטל את עצמנו?
בפני הקבוצה: מורה, ספרים, ואנשים המשתוקקים לאותה המטרה, ביחס אליהם אני מבטל את עצמי, ולא ביחס לרצונות של העולם הזה שאינם קשורים עם ההתפתחות הרוחנית. אני נמס בקבוצה, כאילו שאינני קיים: משאיר מהנקודה שלי "יש מאין" את החלק השני (אין) ולוקח את המחשבות והרגשות שלהם, כך שזורק את שלי. על ידי הפעולה הזאת אני נכלל במערכת הרוחנית ומתחיל לקבל אורות מקיפים שמקדמים אותי לעולם העליון.
