דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / הפצה / כל עבודה חייבת להסתיים בתפילה

כל עבודה חייבת להסתיים בתפילה

המשימה העיקרית של האדם בעולם הזה היא כל הזמן להיות מוכן לתפילה. זוהי הפעולה היחידה שמסוגלת לשנות משהו. אנחנו משקיעים מאמצים פיזיים, נפשיים, במחשבה, ברצון, אולם למעשה, צריכים את כל אלפי הפעולות האלה במשך אלפי השנים רק על מנת שבסופו של דבר להגיע לתפילה, לצעקה, לרצון הנכון. כאשר נוכל לקבל את הרצון שלנו בצורה הנכונה, אז נצליח למשוך אלינו את הכוח העליון שיעשה את הכול.

רק האור פועל, ורק אנחנו עם "נקודה שבלב" מסוגלים לעורר את האור לפעולה. כל השאר בעצם, אינם יכולים לעשות זאת, רק במידה המזערית ביותר דרך "בעיתו" ובמידת ההתכללות שלנו בהם, אך לא יותר מזה. על כך כתוב, שאין ל"אומות העולם" קשר עם הכוח העליון, עם הבורא. הרצון הכללי להנות, בהתאם למבנה שלו, אינו יכול להתחבר ישירות עם הבורא, אלא רק דרך אלה שיש בהם הניצוץ הרוחני.

לכן באותם הזמנים ובאותם המצבים שאנחנו לא יכולים להתעורר נכון לקראת העולם, אנחנו מרחיקים מהבורא את עצמנו ואת כל העולם. באמצעות הכוחות הרעים שעולים, על ידי הרגשת הריחוק והכרת הרע אנחנו בכל זאת מתקדמים, אך לא בדרך הרצויה.

רק אנחנו, אלה שיש בהם "נקודה שבלב", מסוגלים להתפלל. וכל השאר עושים זאת או מתוך הרגל המוטבע מהילדות, או מסיבות אגואיסטיות פשוטות. והתפילה של אגואיסט פשוט אפילו יותר טובה, מפני שהאדם צועק על כאביו. כל חוסר שביעות הרצון זוהי כבר תפילה וצעקה לבורא, אפילו אם האדם אינו חושב עליו. זוהי כבר איזושהי פנייה למעלה. הפניות הללו מצטברות במשך אלפי שנים מצעקות של מיליארדי אנשים, ובסופו של דבר מעוררות אותם ואת האור העליון בצורה כללית.

אך בכל זאת האור העליון מגיע אליהם דרכנו, המבנה הכללי אינו משתנה. אפילו אם אנחנו לא מסוגלים לעבוד עם האור בצורה נכונה, הוא ישנו וקיים. ואז הוא מגיע אלינו ונתקל בנו כמו בקיר, כי אנחנו נמצאים בגלות ולא יכולים לחשוב על אומות העולם.

בצורה כזאת, אנחנו רחוקים מהבורא מפני שאנחנו לא מעלים אליו את התפילה, וגם רחוקים מאומות העולם מפני שלא מעבירים את תפילתם מעלה. יוצא, שאנחנו בהפסד כפול. כדאי לחשוב על זה!

הבעיות והצרות לא תיפסקנה עד שעם ישראל לא יממש את משימתו האמיתית – עד שיהיה המדרגה העליונה עבור אומות העולם, על מנת להעביר לעליון את התפילה הכפולה, שלו ושל כל העולם.

אנחנו אמורים להסיק מזה מסקנות מעשיות בשביל העבודה שלנו עם הקהל הרחב, כלומר עם אלה שאינם מסוגלים בעצמם להתעורר לקשר עם הבורא ולכן נקראים "אומות העולם". כמה שהעבודה הזאת עם האנשים תהיה מושלמת, מיומנת, מקצועית, היא לא תביא תוצאות נכונות ולא תניב פירות אם היא לא תסתיים בתפילה.

כל המאמצים שלנו שאנחנו משקיעים, כל אחד בנפרד וכולם יחד, נחוצים אך ורק בשביל שנגיע לתפילה. אנחנו מלכתחילה יוצאים למבצע מפני שהבורא שולח אותנו ("אני ראשון"), על מנת שכתוצאה מהפעולות שלנו נשיג את התפילה הכפולה, אחרי שנספוג את רצונות של האנשים ובכך נעורר את הרצון שלנו. אז נוכל, רק בשבילם, לבקש לעשות מאיתנו חלק מעבר כזה שיוכל לדאוג לאנשים. כי הרי הבורא יצר אותנו כאלה שיש לנו "נקודה שבלב".

בעקבות עבודה כזאת עם הקהל הרחב אנחנו נגיע להעלאת התפילה, כלומר בזכות העבודה שמוטלת על ישראל. כאן קיימים כבר שלושת המרכיבים הדרושים לפעולה רוחנית: המדרגה התחתונה שהיא הקהל, המדרגה העליונה שזה אנחנו, והעליון שהוא הבורא. בצורה כזאת אנחנו עובדים ביחד.

אם אנחנו חושבים על זה לפני הפעולה ואחריה, ומסוגלים לקשור זאת למצב הזה, אז הפעולה שלנו תהיה מבורכת ומוצלחת. על זה כתוב: "הבכור נוטל פי שניים", עבור עצמו ועבור האח הצעיר.

מתוך ההכנה לשיעור, 22.08.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מי רצה תפוח?
הכוונה, כייעוד של ישראל
לחיות בכוונות ולא ברצונות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/P6Szg

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest