דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה"

"כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה"

בעולם הרוחני המדרגות הגבוהות שונות יותר באיכותן ולא בכמותן, כלומר, הן נבדלות זו מזו לפי המידה שבה האדם מרגיש בצורה איכותית את ההבדל בין הכוונה האגואיסטית שלו לבין ההשפעה לזולת ולבורא. הוא מתחיל להבין בהדרגה שהסבל שלו צריך להיות בנוי על הכרת הרע של עצמו, על הכרת עמקות האגו שלו.

כתוב: "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה". על מה האבל והצער הזה? על כך שאין לי מילוי? זאת גם אחת מהדרגות המקדימות של ההתפתחות האגואיסטית, "לא לשמה". אך יחד עם זאת, האדם כבר מבין לפעמים שהוא לא צריך לעשות חשבון עבור עצמו.

אך יכול להיות שהוא מוכן לגלות את הסבל הזה מכך שחסר לו, כדי להתעלות מעליו. הוא רוצה להתמלא לא בתוך הרצון הזה אלא למעלה ממנו, כדי לרכוש את היכולת להשפיע ולא לקבל. כלומר הוא עושה חשבון למעלה מהאגו שלו.

הרי ישנם הרבה "גיבורים" שכביכול מתגברים על עצמם ומדכאים את רצונותיהם: מרעיבים את עצמם, משקיעים מאמצים רבים. אך כל זה נובע מהחשבון האגואיסטי: פשוט רצון אחד מתחלף ברצון אחר, חזק יותר, ולכן האדם מרגיש שזה כדאי, כי הכול תלוי בחשיבות.

אך את החשיבות של הרוחניות לא ניתן להצדיק בכל התפיסה הקודמת שלנו. אני פשוט לא מסוגל להרגיש ולשכנע את עצמי בכך שכדאי לי להשיג את הרוחניות. אין לכך שום הצדקה.

אני יכול לתאר לעצמי שיהיה לי גם העולם הזה וגם העולם הבא – נצחיות ושלמות. אך ברגע מסוים אני מבין שאין לי כלום. אז מה לעשות הלאה, כיצד להתקדם?

חומר הדלק מגיע מהאור, מכך שמתגלה לי מקור אנרגיה נוסף שמאפשר לי להתעלות מעל עצמי. לכן קיימות דרגות שונות של מצבי האדם שרוצה להשיג את העולם הרוחני. "כאילו" רוחני. הרי אני עדיין לא יודע מה זה, אלא רק מתאר את זה איכשהו לעצמי בדרגת שורש של האגו שלי. לאחר מכן אני יורד לעביות א' של האגו שלי ובהתאם אליה אני בונה את הדרגה הראשונה של ההתקדמות שלי לרוחניות, כשאני מתחיל להעריך אותה במקצת.

וזה קורה בצורה כזאת, עד שלא אעבור דרך כל השבירות והחורבנות של בתי המקדש, של אותה הקדושה שבניתי לעצמי, הקדושה שראיתי והשגתי. ואז אני מגיע למצב שבו אני מגלה שכל הרצונות השבורים האלה שלי הם למעשה הקדושה השלמה ביותר.

וכל המצבים שעברתי, כל ה"חורבנות של ירושלים", מה שנקרא "העיר השלמה" או "היראה השלמה", נכללים בי בכל הדרגות: א', ב', ג' עד שאני מגיע לדרגה ד', לגמר התיקון, ואפילו לא התיקון הפרטי שלי אלא התיקון הכללי. כל הדרגות הקודמות הללו נכללות בי כבר כדרגות הקדושה, מפני שהן נמצאות בהשפעה, אך עדיין לא בכלי שלם לחלוטין, כל עוד אינני רואה את "ירושלים הבנויה" בשמחתה, כל עוד אינני מרגיש את השמחה הזאת בתוך הרצון שלי, בתפיסת המציאות המתוקנת.

וכשאני מרגיש זאת, אני רואה שכל המצבים הקודמים היו הכרחיים כדי שאוכל להכיר במצב השלם הזה שבו הייתי נמצא מלכתחילה.

אין שום זמנים ושום מצבים – הכול מתרחש רק בתוך ההכרה שלי בעומק הרצון שלי, שנברא על ידי הבורא. אך אני מגלה את מה שהוא ברא בזכות המאמצים שלי, ולכן אני משיג את הכלי השלם – את מצב הג', גמר התיקון.

למעשה, כל החורבנות והתיקונים מתרחשים בתוך ההכרה שלנו בדרך לגילוי השלם. מכאן מובן שמי שלא "התאבל על ירושלים", לא יזכה לראות בשמחתה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 09.08.2011
ידיעות קודמות בנושא:
השבירה הייתה הכרחית
אם אתה לא יודע על המחלה שלך, זה לא טוב
רשימות – זכרונות מהעתיד

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/y6FqT

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest