קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך "שמעתי", מאמר א', "אין עוד מלבדו": "דהיינו, ששולחים לו (לאדם) מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'."
האדם אינו מסוגל להתגבר על המחשבות והרצונות המתעוררים בתוך המוח והלב. הוא לא מסוגל להתגבר לבדו בלי תמיכת הסביבה. הוא זקוק לעוד אנשים כמוהו שיראו לו דוגמה טובה כלפי מצבו.
סביבה טובה, היא החברים, שעוברים פחות או יותר את אותם המצבים, כל אחד בהתאם ל"רשימות" שלו. אבל לכולם יש אותה הכוונה, אותה המטרה. כולם מבינים מה צריך לעשות. ואם אפילו הם לא מבינים, העיקר שישתדלו להראות דוגמה טובה אחד לשני.
כאשר אנחנו נעבור לשלב הבא בעבודה הרוחנית ונקבל כוח, אז הסביבה תתייחס אלינו אחרת, היא תפגין זלזול כלפי המטרה. כפי שהיה בקבוצת המקובלים הידועה מקוצק.
אם יש לי "מסָכים", "אורות" ו"כלים", אז הסביבה יכולה לעזור לי לא לחכות למכשול הבא בדרך. הסביבה בעצמה מציבה לפניי מכשול שאני אצטרך להתגבר עליו. זה נקרא "אחישנה" במקום "בעיתו".
מדוע אני צריך לחכות עד שתבוא "הכבדת הלב" מלמעלה, אם החברה יכולה לגרום לזה? החברים יראו לי שהם כביכול מזלזלים בדרך הרוחנית. ואני אצדיק אותם, כי זאת לא אמת, אני לא רואה את האמת, מפני שאני מקולקל.
בצורה כזאת אנחנו הופכים את "דרך בעיתו" ל"דרך אחישנה", שמים כל פעם מכשול חדש לפני החברים ובצורה כזאת מזרזים אותם, מאלצים אותם לדרוש כלים דהשפעה ולהתקדם. אבל זה מתאים רק למקובלים גדולים. ובינתיים אנחנו צריכים להראות לחברים את גדלות המטרה, וכך, עד שעוברים את ה"מחסום", הופכים את דרך הייסורים לדרך האור. היום אנחנו חייבים להיות הכוח שמושך קדימה כל חבר.
השלב הראשון בהכנה לעבודה הרוחנית האמיתית הוא להגיע להרגשה שאתה נמצא ב"חברה קדישא", חברה קדושה. עליי לראות שהכול נמצא הרבה יותר למעלה ממני ושאני בכלל לא ראוי להיות בין אנשים כאלה. אבל אני לא מסוגל להצדיק אותם ולהעריך את הגובה שלהם.
עליי להשתדל לזהות שהבורא נמצא בהם, לתאר זאת לפחות בצורה "מלאכותית", לחפש כיצד אפשר לבנות את היחס שלי כלפי הקבוצה. אבל המצב האמיתי של "לא לשמה" מתחיל מהשלב שבו אני רואה את כולם גדולי הדור. ובמצב הזה יש לי הזדמנות להתקדם בעזרתם. זאת אומרת, שאני הצבתי את עצמי במצב הנכון של "לא לשמה".
עכשיו החברה יכולה לספק לי חומר דלק על ידי זה שאני רואה את כולם כגדולים ואני משתוקק להיות איתם. אני רוצה להידבק אליהם וללמוד מהם, רוצה להיות הקטן מכולם, העיקר להיות ביחד. זה כבר יחס נכון שבו אני, מ"לא לשמה" מתקרב ל"לשמה". אני כבר נכללתי נכון בתוך הנשמה הכללית ואני מודה שהבורא נמצא בתוך החברים.
כל מה שחסר לי הוא להידבק בהם. זאת אומרת שאני משתוקק לאהבת חברים ואחר כך מאהבת החברים לאהבת ה'.
אבל עד אז לא יכול להתעורר בי חיסרון לאהבת ה', אם הכוונה היא לחיסרון רוחני ולא גשמי, אגואיסטי, כמו אצל כולם. ישנם סימנים מאוד ברורים לכך, אם שופטים לפי היחס שלנו כלפי החברה שמתוך היחס הזה אפשר לבדוק את מצבנו.
מתוך שיעור על פי המאמר "אין עוד מלבדו", 29.10.2014
ידיעות קודמות בנושא:
הסביבה היא הביטחון שלי לעתיד
אין עוד מלבדו: פלירט של אוהבים
מתי קלות ראש עוזרת, ומתי היא מזיקה
