כוונון לבורא

מתוך הכנס באירופה, שיעור מס' 3

הכוונון שלנו לבורא הוא בכך, שאנחנו קושרים את הכול אליו, לשורש היחיד שמלבדו לא קיים שום דבר. כלומר, כל מה שקורה לי, כל מה שקיים בתוכי ואני בעצמי, כל זה בורא אחד, כוח אחד שמנהל אותי, שולט בידיים, ברגליים, במחשבות וברצונות שלי. כל זה מנוהל אך ורק בידי כוח ורצון אחד.

כיוונון לבורא

אם אני מתכוונן לזה, אז אני יכול להתקדם.

כוונון כזה אפשרי רק בתוך הקבוצה, מפני שלמרות הבעיות המרובות שהבורא מציג לפנינו, אם אנחנו נתרכז ביחד, אם אנחנו למרות האגו שלנו נתחיל להתחבר, זה יהיה הכוונון הראשון כלפיו.

אם אנחנו פועלים כך, אז בהדרגה, בכל מה שקורה בינינו (בעיקר בתוך הקבוצה, אם כי גם בעולם), אנחנו מתחילים לגלות שכוח מסוים פועל עלינו. וקודם כל, הוא דוחה אותנו זה מזה ועלינו להשתדל להתחבר.

גם בעולם, עלינו להשתדל לראות רק את השפעת הבורא. אנחנו שומעים חדשות, עוקבים אחר אירועים המתרחשים בעולם, והעולם נעשה עגול, מקושר. עלינו להשקיע מאמץ כדי לראות בזה כל הזמן רק כוונה אחת, רק רצון אחד, רק דבר אחד, שכל העולם מכוון רק כדי שנמצא את הבורא.

אבל ברגע שאנחנו מנסים למצוא אותו, מיד הכול נמחק. העולם שוב חוזר להיות רגיל, כפי שכולם תופסים אותו, ועלינו שוב לרכז את הכוונה הפנימית שלנו על כך שקיים רק כוח אחד שמציג סביבנו את כל "התיאטרון" הזה. וכך כל הזמן.

אנחנו מוצאים את נקודת המגע, רואים שמאחורי כל זה קיים הבורא ומייד החדות הזאת נעלמת. הוא מגדיל את טווח הרגישות, נניח פי עשרה, כדי שאנחנו שוב נתפזר. אנחנו שוב הולכים לאיבוד ושוב מתרכזים, והוא שוב מגדיל את חוסר התיאום בינינו. ועלינו שוב להתרכז, וכך עד שאנחנו נגיע למצב כאשר בהתאם לרמה שלנו, כל הבעיות בתוך הקבוצה, בתוך המשפחה, בעבודה, בעולם, כל מה שקורה, אנחנו נקשור רק לכוח אחד, לבורא. כאשר אנחנו נגיע למצב כזה, אז הוא יתגלה לנו.

אבל אנחנו בעצמנו לא יכולים להגיע למצב כזה, מפני שהוא בכוונה מסדר לנו כך שלא נגלה אותו. ואנחנו רואים שאנחנו כל הזמן רק משתוקקים להתקדם, משיגים קשר כלשהו, הבנה כלשהי מה קורה לנו. הוא שולט בכולם, אוסף את כולנו ביחד כמו בכנס הזה, כדי להביא לחיבור עם האחרים.

וברגע שאנחנו כבר נכנסים למצב כזה (הוא מאפשר לנו לבצע את זה), פתאום הכול נעלם. פתאום יש לנו רצונות ומחשבות זרות ושוב הכול פורח ונעלם. וכל הזמן יש עליות וירידות כאלה. חברים רבים שלנו אינם מחזיקים מעמד ועוזבים, רבים מאיתנו נכנסים לייאוש ואדישות. אנחנו מתחילים לאבד תקווה שנגיע לזה. וכל זה נעשה רק כדי שנגיע לצעקה לבורא (כי רק הוא יכול באמת לחבר בינינו), כדי שבחיבור בינינו נגלה אותו.

ויש לנו יותר ירידות מעליות. לפעמים אנחנו נמצאים במשך שבועות ואפילו חודשים בייאוש כלשהו, אחר כך פתאום יש התעוררות כלשהי ושוב חיבור ואחר כך אנחנו שוב נופלים.

ואם אנחנו נחשב את הזמנים, אז יש לנו הרבה יותר ירידות מעליות. הבורא בכוונה מסדר את זה, כדי שנחשב את הירידות ואת העליות ונראה שזה לא מביא אותנו לשום דבר טוב. ככל שאנחנו מתקדמים יותר, הבעיות שלנו מתרבות. על אף שאנחנו יודעים יותר, מבינים יותר ובכל זאת לא יכולים לעשות שום דבר.

אם פעם חשבנו שנלמד עוד מספר מאמרים, נשב עוד קצת בשיעורים, נעשה עוד משהו יחד עם החברים, עכשיו אנחנו רואים שבסופו של דבר אנחנו בכל זאת נופלים. יש לנו ידע רב ביותר, אבל כאשר יש צורך להרגיש משהו, להתרכז, להתחיל להרגיש את הבורא, אז מופיע הייאוש, חוסר האונים וכך אנחנו נופלים.

זה נעשה בכוונה, מיון בעבודה הרוחנית הקשה. לשלב האחרון מגיעים רק אלה שבאמת מוכנים להמשיך במאמציהם כל פעם בדרגה החדשה, כל פעם עם הבנה יותר גדולה ובו בזמן עם מאמץ יותר גדול, כל פעם עם תביעה עצמית יותר גדולה להתחבר ולעשות את הכול ולראות ששום דבר לא מצליח.

כל זה נועד רק כדי שנבין בביטחון שרק האור העליון שברא אותנו, את הרצונות שלנו, שבר אותם, הפריד בינינו, רק הוא מסוגל לחבר אותנו. אנחנו זקוקים לשותף הזה, לבורא.

מתוך כנס אירופה, שיעור מס' 3, 22.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מטרת החיים היא גילוי הבורא
להפוך את הבורא לשותף
באיחוד עם הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/G0hIP

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest