דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / כובד המזוודה תלוי בבעליה

כובד המזוודה תלוי בבעליה

בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", סעיף ח':

"כי חוק טבעי הוא בעולם, שהמקבל מרגיש כמין בושה ואי סבלנות, בעת קבלתו המתנת חנם מאת הנותן, מחמת חסדיו ורחמיו עליו.

וזהו שהכין לנו: ע"י היגיעה והטרחא, להמציא את רוממותינו בעצמינו, ע"י העסק בתורה ומצות. כי אז כל העונג והטוב, המגיע לנו ממנו ית', דהיינו כל הכלול בדבר דבקותו ית', יהיה כל זה בבחינת קנין עצמינו, שהגיע לנו ע"י מעשה ידינו. שאז אנו מרגישים עצמינו בבחינת בעלים בדבר. שאין לנו טעם של שלימות זולתה, כמבואר."

בושה, זה סימן שמאפיין את היחסים ההדדיים בינינו. אם אני לא מרגיש בושה, אז גם אין לי מה לתקן, כי אני לא רואה הבדל עקרוני ביני לבין הבורא. ולכן אני דווקא רוצה לגלות את הבושה, להתבייש מהקבלה שלי בהשוואה לנתינה שלו.

כאן נשאלת השאלה: אם אני מפסיק לקבל, האם בזה אני מנטרל את הבושה או לא?

למשל, אני בא להתארח אצלך בבית, רואה שולחן ערוך ביד רחבה ומסרב לקבל את הכיבוד: "לא, לא, תודה. אני שבע, אני בדיאטה…". האם אפשר לנהוג כך גם ברוחניות, כדי להקטין את הרגשת הבושה? אבל בזה אתה מראה זלזול בבורא, אני כאילו מזלזל ביחס שלו.

ובכלל, מה בעצם אני יכול לקבל? אור נרנח"י? אבל הוא בכלל לא ממלא אותי בתענוגים במובן הרגיל. נרנח"י, זה אור מהכרת הגדלות של הנותן. אני מקבל ממנו רק ניצוץ קטן שברא את הרצון לקבל. ברצון לקבל הזה נמצאת רק נקודה שחורה, קוצו של יוד, ובאור נמצא רק הניצוץ שברא את הנקודה הזאת, את קוצו של יוד. כל היתר לא מגיע ממילוי עצמי, אלא דווקא מהכרת הגדלות, כאשר אני מעריך, מגדיל אותו בעיניי. לכן אנחנו כל הזמן מזכירים לעצמנו שצריכים להשתוקק לגדלות.

אם מישהו נחשב לגדול עבורי, אז אני, מה שנקרא, מוכן לסחוב את המזוודה שלו. וככל שהוא יותר גבוה וגדול בעיני, כך אני מוכן לסחוב מזוודה יותר כבדה. בהתחלה המזוודה נראית לי כבדה מאוד: "למה אני בכלל סוחב אותה? למען מי ומה?". אבל אם אני תופס עד כמה גדול בעל המזוודה, אז אני מרים אותה כמו נוצה. כי זה הרי כבוד כל כך גדול, איזה מזל יש לי לשרת אותו. אני אפילו מוכן לשלם עבור זכות כזאת.

בסופו של דבר, כל החיים שלי אני מקדיש כדי לשרת את הבורא. ומה אני מקבל עבור זה? כלום. כי הכול מבוסס על ניצוץ ונקודה שחורה.

שאלה: האם בעבודה שלנו יש משהו שמקביל לבושה?

תשובתי: כן, בושה מכל מיני סוגים בפני החברים. אני מתבייש שהם לא יגלו, שאני לא יודע ולא מבין שום דבר, שאני אגואיסט… זו בושה גשמית פשוטה. וכמו כן יש בושה רוחנית, שנובעת מזה שאני לא תורם את החלק שלי, לא תומך, לא מעלה את החברים. הם תלויים בי, ואני מתבייש שאני לא יכול למלא את תפקידי.

שאלה: האם הקבוצה צריכה לעורר בחברים את הבושה הזאת?

תשובתי: ודאי, הקבוצה צריכה לעורר ולגדל את כולם, להקנות לנו כבוד לבושה. כי בושה מורה על פגם ברצון לקבל. אם תענוג או ייסורים מותנים במילוי או בריקנות ברצון לקבל שלנו, אז הצדדים הרע והטוב משתקפים או בהרגשת הבושה או להיפך, בהכרת גדלות הבורא.

מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה", 28.10.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אני מתבייש, זה אומר שאני מתקדם
ללא בושה, לשום מקום
הרגשת הבושה יקרת ערך

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest