כדי לא להישאר ליד "שוקת שבורה"

"שור או כשה או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה': ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא, פרשת "אמור", כ"ב, כ"ו-כ"ח).

מדובר על החלק הבהמי של רצון האדם: באיזה אופן אפשר להעלות ולתקן אותו בקשר עם המדרגה הקודמת.

תחילה, מתרחשת התפתחות תוך רחמית ואחר כך תקופה של יניקה. לבהמה מספיק שבוע כדי לקבל ולסגל מדרגה שלמה של חג"ת נהי"ם, כי הבהמה עוברת בסך הכול שבע מדרגות התפתחות ולא עשר, כמו האדם.

תוך שבעה ימים (שבע מדרגות) הבהמה מקבלת ומסגלת לעצמה הכול מהמדרגה העליונה ומתנתקת ממנה. החיים שלה עוברים לפי חוקים אינסטינקטיביים, לכן בן אדם, שנמצא בדרגת "בהמה", עובד באופן אינסטינקטיבי.

תסתכל על כל העולם, כולם לומדים מהאחרים כיצד לחיות, וחוזרים על אותו הדבר. לבעלי החיים (לבהמות) אין את שלושת הספירות העליונות שמסמלות "ראש", לכן הראש שלהם נמצא באותה רמה עם הגוף ואינו מזדקף מעליו.

אותו הדבר קורה עם העולם, שנמצא היום בדרגת התפתחות בהמית. ה"ראש" שלו נעלם לפני כמה אלפי שנים, כאשר נעלמו המוחות הגדולים באמת.

האנושות מתפתחת לחלוטין באופן אוטומטי, ולא משנה מה יאמרו המדענים, הפילוסופים, הממשלה, הבנקאים או המוני העם. הם רק מערימים (מוסיפים לערמה) את השינויים האפסיים שלהם על כל התנועה של הטבע, אבל זה לא משנה בכלל את תפיסת ההתפתחות.

הרגע הקריטי הגיע, כאשר האדם החל לייצר ולהרוויח יותר ממה שנחוץ לו. מכאן והלאה החל להתפתח הקפיטליזם, שלפני הופעתו הכול היה פשוט וטבעי. האדם חי מתוך הצרכים ההכרחיים, לא מפני שהוא שאף לזה, אלא מפני שאז עוד לא היו טכנולוגיות חדשות.

אבל כאשר הוא המציא את המחרשה, שמאפשרת לחרוש עמוק את האדמה, החל לעסוק במלאכת הקדרות ובעיבוד מתכות, כאן נוצרה אצלו ההזדמנות להרוויח יותר ממה שצריך.

ערך מוסף החל לתת השראה לאגו, והאגו החל לדרבן את הערך המוסף. ובמקום ההתפתחות הפנימית, המוסרית והאתית של האדם, העולם הסתובב לכיוון של התפתחות טכנולוגית, וזו הייתה נקודת המפנה שקבעה באיזו דרך תתקדם ותלך האנושות.

אבל היום אנחנו נמצאים בסופה של הדרך הזאת, כאשר ההתפתחות הטכנולוגית שלנו קורסת ואנחנו נשארים ליד "שוקת שבורה". אנחנו חייבים להבין, שצריך להפחית את כל הרצונות שלנו עד לרמה מספקת, אבל שמתאימה לקיום הגון, כמו במתמטיקה: תנאי הכרחי ומספיק. זה אומר, להביא הכול לצריכה הגיונית, ואילו את כל האנרגיה והאפשרויות לכוון להשגת המטרה העליונה – יחד עם כל האנושות לעצב מעצמנו
את האדם.

הערה: יוצא, שאין ברירה, כמו באגדה של פושקין על "הדייג ודג הזהב". לאחר הפאר והארמונות היה צריך לעצור, ואילו האישה הזקנה לא יכלה, ובסופו של דבר נשארה ליד שוקת שבורה. כך גם אנחנו עכשיו נמצאים בנקודה הזאת…

תשובתי: אבל יש לנו אפשרות של נחיתה רכה. אנחנו יכולים בצורה טובה והגיונית, בעזרת הפצת חכמת
הקבלה, להראות לאנושות מה יקרה אם אנחנו לא נקבל את השיטה הזאת, כי אז אנחנו בכל זאת נגיע למימושה, אבל בדרך קשה של מהפכות, מלחמות, בעיות.

אנחנו רואים, איך פתאום במקום ריק מתלקחים עימותים, צריך רק להצית את הגפרור. בעולם שורה שנאה עצומה של כולם כלפי כולם. לכן ניצוץ קטנטן ביותר גורם לשריפה.

אנחנו צריכים בכל הדרכים האפשריות להשתדל שהעולם יבין, שהתורה מדברת על שיפור ושכלול של האדם, על דרך חלקה, טובה, בריאה ובטוחה של ההתפתחות ההרמונית שלו. האם לא סבלנו מספיק כדי לא לרצות בזה? או שאנחנו צריכים היטב עוד לסבול כדי להשתוקק ולפנות לדרך ההתפתחות החיובית? בזה טמונה כל הבעיה שלנו.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 28.5.2014