דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / כאשר הרצון נענה לחיבור

כאשר הרצון נענה לחיבור

בעל הסולם, מאמר "השלום": "ומצייר לנו רבי עקיבא ב' סוגי אנשים: סוג אחד, הם מבחינת "חנות פתוחה" שחושבים את עוה"ז כמו חנות פתוחה בלי שום בעה"ב חנוני, ועליהם אומר "הפנקס פתוח והיד כותבת" דהיינו אע"פ שהמה אינם רואים שום חשבון, מכל מקום כל מעשיהם בספר נכתבים.

וסוג השני של האנושות, הוא מכונה "הרוצים ללות" אשר המה מתחשבים עם בעל הבית, ובעת שלוקחים מה מהחנות אינם לוקחים אלא מבחינת הלואה שמבטיחים לחנוני לשלם לו מחירו הקצוב.

אשר סוג האחד אשר שהחוב נפרע בעל כרחם ביסורים גדולים על ידי הגילויים של כחות הרע הדוחפים אותם בדחיפה מאחוריהם. אולם הסוג השני, פורעים חובם שהוא השגת המטרה "מדעתם" מרצונם עצמם, בהיותם חוזרים אחרי העבודות הסגוליות הממהרות את התפתחות חוש הכרת הרע."

נאמר על כך, שהצדיקים יורשים משנה והרשעים מפסידים כפול. אחרי הכול אתה תעבוד ותרכוש "כלים". אתה לא יכול להישאר כפי שאתה, כי מכבש ההתפתחות מתקרב אליך, בין אם תרצה בכך או לא. אם אתה מוכן לרוץ קדימה כדי לרכוש "כלי" נכון ובתוכו לגלות את העולם הבא, בבקשה. ואם לא, אז משתמשים ב"כלי" האגואיסטי שהוא מאוד קטן. נראה לנו שזה רצון גדול, עצום, שמסוגל להתנגד ל"כלי" ההשפעה, אבל במציאות האגו שלנו לא מתאים להשפעה לפי הגודל, כי הוא לא מספיק עמוק. ה"קליפות" הן בסך הכול העתקה מהקדושה.

שאלה: האם ניתן לומר שפירעון החוב הוא השגת המטרה הסופית?

תשובתי: פירעון החוב הוא העלייה בסולם המדרגות הרוחני. כשאדם עולה במדרגות, לא משנה לו היכן בדיוק הוא נמצא, מפני שהוא לא מתחשב בעצמו, אלא עושה חשבון כיצד לגרום נחת רוח לבורא. למשל, אם הבורא מעדיף עכשיו שהוא יישאר ב"קטנות" וישרת לאחרים, יעבור דרך מצבים שונים, אז האדם בשמחה מחפש הזדמנות כזאת.

רוחניות היא השפעה שאין בה חשבון אגואיסטי. לכן, לא חשוב לי באיזה מצב אני נמצא, אני מעריך ומודד את הכול לפי ההזדמנות לעשות נחת רוח לבורא, לקבוצה או לחברים. על כף אחת של המאזניים הפנימיות שלי נמצאת הקבוצה, החברים, ועל הכף השנייה אני מודד את יכולתי לעשות משהו למענם. ה"אני" שלי הוא דווקא בכמה אני יכול להשפיע לאחרים. יש לי רק ה"נקודה שבלב" ואני שוקל כיצד אני יכול לשמח את הקבוצה או את האנושות או את הנשמה הכללית או את הבורא. והאגו נמחק, נעלם, ואני לא מתייחס אליו, למרות שהנקודה שלי נמצאת בתוכו. לכן היא נקראת ה"נקודה שבלב", כי הלב שלי הוא לב אגואיסטי.

שאלה: לעשות נחת רוח לחברים – אני מבין. אבל כיצד לעשות חשבון לבורא שהוא בינתיים לא נמצא בתפיסה שלי?

תשובתי: אני מתחיל לראות את חבריי כאחד שלם. וכשאני מתקרב למושג "אחד", בתוכו אני מבדיל את כוח האיחוד.

כולנו יחידות (1). בעולם חיים שבעה מיליארדים של יחידות (7×109), אבל אני נמשך לאיחוד ואם אני מגיע אליו לפחות במידה המינימלית (1/125), אז אני נעשה שווה לאחד, לבורא. במילים אחרות, ה"כלי" שלי נעשה דומה לאור.

כאשר הרצון נענה לחיבור

כי ה"כלי" וה"אור" הם היינו הך. אני לא תופס שום דבר מבחוץ, אני תמיד מגלה את התגובות של ה"כלי" שלי, את ההתפעלויות והחוויות שלו. לכן, כשהרצון נענה לחיבור, בשבילי זה ה"בורא".

שאלה: אז מדוע כל כך חשוב לעשות נחת רוח דווקא לבורא ולא לחברים? מדוע הדגש דווקא על הבורא?

תשובתי: מפני שאתה חייב לגלות בתוך ה"כלי" את היסוד שלו, את הכוח הפועל בנברא, את מי שמפעיל את ה"כלי" שלך. אתה חייב להידבק דווקא בו, ב"כתר". אנחנו לא משיגים אותו, לכן אנחנו מגלים את מצוות האהבה על ידי המעשים. אתה משיג משהו שנמצא למעלה ממך. כשדרגת ה"אדם" נדבקת בבורא, היא משיגה מצב הרבה יותר גבוה. זאת לא סתם דבקות, אלא כאן מתגלה הפנימיות של המושג "בורא".

אנחנו לא יודעים מה בא אחרי זה, אבל כנראה שזאת רק תחילת ההתפתחות…

מתוך שיעור על פי המאמר "השלום", 28.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אין ארוחות חינם
הבורא מעניק הלוואה רק למי שיש ערֵבים
עירבון בתנאים רוחניים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/29wqw

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest