דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / כאשר הרֵגשות שותקים

כאשר הרֵגשות שותקים

שאלה: מניסיוני אני יכול לומר שיש אנשים שבכך שהם מתאחדים בכנס הם מרגישים שטוב להם, הם מרגישים ממש התרוממות רוח. ויש כאלה, שבכלל לא מרגישים דבר.

באלו מקרים האדם צריך להרגיש משהו, אם הוא עדיין לא פיתח תכונות אלטרואיסטיות? כי אם אדם מרגיש בתכונות האגואיסטיות זה לא נקרא איחוד. מה היית מייעץ לאלה, שלא מרגישים שום דבר?

תשובתי: זה תלוי ביחס של האדם למתרחש. שיישב ויבכה על כך שאינו מרגיש שום דבר, ולא יתרברב על כך. זה צריך להדאיג אותו מאוד, מפני שבאופן הזה יכולים לחלוף כל החיים, כפי שכבר עברו מחציתם ומה הטעם בכך?

אדם צריך להשתוקק לכך שתתגלה לו תכונה עליונה של העולם שלנו ושל העולם העליון, כלומר הבורא, כוח הטבע, שמחזיק בתוכו את כל הבריאה ומנהל הכול.

אם אני אדם חברותי שאוהב קבוצה, אוהב איחוד, אז הקשר שלי עם אחרים הוא פרוזאי נטו. מעניין אותי להיות יחד עם כולם, אני מסתובב, צועק, רוקד, זה דבר אחד. אבל כאשר אני עושה את כל זה מפני שאני חייב לגלות את הבורא, זה דבר אחר. למען זה אני מוכן לעשות מעצמי ילד קטן. אני אבצע כל מה שיגידו לי, מפני שאני רוצה להשיג את המטרה שלי. לכן אני אעשה הכול על מנת להכעיס את האגו שלי. האגו "יקניט" אותי ואילו אני, כדי לעשות לו דווקא, אדרוך עליו ואמשיך.

מתוך שיעור וירטואלי, 19.02.2017

 

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/h3Qqo

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest