דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / ישראל: הזדמנות לעלות או להיעלם

ישראל: הזדמנות לעלות או להיעלם

בעל הסולם, "מאמר לסיום הזוהר": "אבל כל עוד שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'."

בואו נדבר על מדינת ישראל ולאן שהיא הגיעה. עמינו חזר לכאן אחרי אלפיים שנות גלות. אבל בעצם, אנחנו עדיין לא חזרנו מארצות הפזורה. אנחנו מנסים לבנות כאן אמריקה, אירופה, מביאים לכאן תרבות זרה, מנהגים וחוקים זרים… והגרוע מכל – אנחנו מגדילים את הפירוד.

כתוצאה מכך, התקבץ כאן "קיבוץ גלויות" ששונאים, מזלזלים ולועגים זה לזה. אנחנו עדים לכך עכשיו, בתקופת הבחירות, אפילו מנהיגים של מגזרי אוכלוסייה גדולים מרשים לעצמם להתבטא בלי בושה כלפי אחרים, בלי להבין שעל ידי התקפות כאלה הם משפילים את עצמם.

זה מנוגד ליסוד העם. אפילו בחו"ל, לא בכל מקום אפשר לראות התנהגות כזאת. האליטות המקומיות מסיתות גושי אוכלוסייה גדולים אחד כנגד השני, ובנוסף לכך, רבים מהם מתגאים בעוינות שלהם.

האגו הסתיר לחלוטין את התרבות המקורית שלנו, טשטש את העיקרון "ואהבת לרעך כמוך" המונח ביסוד העם שלנו. נכון להיום, אנחנו איבדנו כל קשר עם השורשים. אנחנו כבר לא אותו עם ישראל שהיינו פעם, אלא שונה לגמרי. בעצם, האם זה אנחנו? לא יתכן שאנשים ששייכים לישראל מדברים כך על אחיהם.

החוק הראשון ביחסים בינינו אומר, "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", החוק השני, "ואהבת לרעך כמוך". האם היום מישהו בכלל טורח להביט בכיוון הזה?

בסופו של דבר לא קיימים בארץ לא המדינה ולא העם, אלא יש מה שנקרא "קיבוץ גלויות". אנשים אומללים שאין להם לאן לפנות התאספו במקום אחד. לאחר כל התהפוכות ההיסטוריות, המשחקים הפוליטיים, השימוש בכוח ובהונאה, הם מצאו את עצמם כאן, ועכשיו קבוצות שונות מנצלות אותם לטובת האינטרסים שלהם.

זהו מצב מכוער ומעוות. קיומינו כאן אינו מזכיר בשום צורה את מה שציפו לראות אומות העולם לאחר ההחלטה המפורסמת של האו"ם בשנת 1947. היחסים בינינו מעולם לא היו גרועים יותר מאשר היום. אז לשם מה כל זה? מה התועלת?

אבל אנחנו זקוקים ל"מגמה" הפוכה מזאת שבחרנו בה. במגילת העצמאות שלנו הוכרז על מדינה יהודית עם ערכי עם ישראל שחי בארץ ישראל. אבל אין שום זכר לדבר כזה. אנחנו קומץ אנשים המצטופפים על רצועת קרקע צרה ומנהלים מאבק אין סופי על הקיום, על הישרדות. האם לשם כך אנחנו נמצאים כאן? האם זה כדאי?

הגיע הזמן לתת לעצמנו דין וחשבון ולברר האם כדאי להמשיך את ה"עסק" בצורתו הנוכחית. המצב הנוכחי אינו מועיל לאף אחד מאיתנו. ואם רצוננו שילדינו יירשו את תרבות העם, יספגו את רוח עם ישראל, אז עדיף לעשות זאת בחו"ל. כאן האנשים לא מכבדים איש את רעהו, כל הזמן נאבקים זה בזה, שרויים במתח ובחוסר אמון הדדי, נתקלים לא פעם בזלזול מוחלט ובשנאה הדדית. בחו"ל לפחות אנחנו "שומרים על מרחק", משתדלים לא לפגוע אחד בשני, וכאן החיכוך ההדדי הפך לנורמה. וכל זה עובר לחינוך הילדים.

לא סתם נאמר ש"ישראל עולים ויורדים לתהום". זה באמת כך. אין כאן שום זכר לחיי עם ישראל האמיתי על אדמתו. אילו אבותינו היו רואים את המתרחש, הם לא היו מזהים בנו שום דבר מעם ישראל המקורי.

מדינת ישראל הולכת בעקבות רוסיה שלא הכינה את העם למשטר הקומוניסטי, וגם האיחוד האירופי, שרצה לבנות את "השוק המשותף", אבל בגלל חוסר הכנה קיבלו "בזאר משותף". כך גם אנחנו, עם ישראל, מצאנו את עצמנו ממש לא מוכנים לחזור לאדמתנו. אנחנו לא קיבלנו חינוך אינטגרלי, לא דאגנו ללמד את האנשים להתחבר. ו"בדרך חתחתים" זאת אנחנו הגענו הרבה יותר רחוק מכל היתר.

האנשים שהגיעו לישראל מכל העולם לא חונכו להתחבר, אלא ללעוג זה לזה. כשאני עליתי לישראל בשנת 1974, אני נדהמתי מתוכניות הבידור בטלוויזיה. רובן היו מבוססות על זלזול הדדי בין יוצאי עדות שונות. אני לא יכולתי להבין מדוע אנשים כל כך נהנים מזה. ברוסיה של אותם הזמנים לא הייתה שנאה כזאת בין בני אדם, וכאן גיליתי תמונה של ילדים שמשחקים בחצר שמתרברבים ומשפילים זה את זה.

זה לא סתם "בצחוק", אלא זה הפך לנורמה שנמשכה לאורך שנים, עד שהדורות התחלפו. אבל גם זה לא פותר את הבעיה, פשוט השנאה מקבלת עכשיו צורות חדשות "משודרגות" ונשפכת מפיהם של מנהיגי האומה. אנחנו התרחקנו מאוד ממקורותינו ובמקום להתגאות בהישגינו, במדינה הנהדרת ובעם הנפלא, מגלים מציאות הפוכה.

האומה של היום רקובה מן היסוד ואין לה שום קשר לאותו "עם ישראל" שהיינו פעם, אפילו כשהיינו בגלות. לדוגמה, פעם כל קהילה יהודית הייתה מארחת יהודים שהיו מגיעים מכל מקום. אך היום לצערנו זה כבר לא כך. המדינה שלנו אינה כור ההיתוך שממנו יוצא עם אחד. להיפך, ההפרדה, פילוג העם מתחזק והופך לפילוג אידיאולוגי. אז היינו שונים בחיצוניותנו, אבל עכשיו השוני הוא עמוק יותר, מחלק אותנו לפי אידיאולוגיה, מגזרים דתיים שונים, אורח חיים שונה… יתרה מזאת, השנאה הזאת עוברת לילדים. לכן, במקום "כור היתוך" קיבלנו "מכונת הפרדה".

כל זה נובע מהגישה ההרסנית המקורית שהייתה יסוד להקמת המדינה. בזמנו מנהיגי האומה לא רצו לשמוע לבעל הסולם, ולא הכינו נכון את העם, וזאת התוצאה. המגזר הדתי הרחיק לכת, ובמקום להפגין אחדות הם ממציאים סיבות חדשות כדי להיבדל מיתר האוכלוסייה ומצליחים לפצל את העם יותר מהמגזר החילוני. במקום להיות הבסיס לאיחוד הם הפכו ל"צנטריפוגה" שזורקת את כולם לכיוונים שונים…

בעבר הכול היה שונה, אך למרבה הצער אנחנו התנתקנו מהשורשים עד כדי כך שאנחנו בכלל לא מבינים את ההיסטוריה שלנו, לא רואים מאחורי התיאורים החיצוניים את המשמעות של כל מה שעבר על העם שלנו בימי קדם. אז כל הבעיות נבעו מהעיקר, מההשתוקקות של העם לחיבור. מאז ימי אברהם ועד חורבן בית המקדש השני, התעוררו בינינו המון בעיות, כולן היו חלק מהחיפוש התמידי, מהניסיונות הבלתי פוסקים להתחבר מעל ההבדלים בינינו.

הייתה זאת התגברות נצחית, מאבק נגד כוח הפירוד ובדיוק עליו מסופר במקורות. כל ההיסטוריה שלנו באותם הזמנים הייתה רצופה במלחמות ה', על הקשר עם הבורא. אנשים עשו מאמצים אדירים, ניסו להתגבר מעל הרצון האגואיסטי שהיה מתפרץ כל פעם בכל אחד מהם ובכולם ביחד עד כדי כך שאנחנו היום לא מסוגלים לתאר לעצמנו. בתנאים קשים ביותר, אנשים נקרעו בין דחפים של אכזריות ופירוד, ובכל זאת הם השתדלו להישאר ביחד.

זאת הייתה דרך קשה, ויחד עם זאת, נפלאה. אנחנו מעולם לא ידענו מהו שקט, ואסור להירגע. נאמר שעל האדם "לעורר את השחר" בלי לחכות שהשחר יעיר אותו. צריך להתעורר כדי לגלות יותר מהר את ה"רשימות" ולהתחיל בתיקונים. אז הכול היה מכוון נכון, כולם ידעו שחייבים להתחבר. המאבק בין הצדוקים לפרושים, המלחמות נגד יוון ורומא, למעשה אלה היו מלחמות פנימיות, אידיאולוגיות בעם, לא מלחמות על גשמיות, אלא מלחמות על ירושה רוחנית, על איחוד חזק יותר. אז כולם היו נמצאים בדרגות רוחניות של טומאה וקדושה, כולם עמדו לפני הבחירה הפנימית ולא כמו ב"בחירות" של היום בין מספר מפלגות פוליטיות עם תוצאות ידועות מראש…

והתקופה הקשה, השפלה ביותר הייתה ערב חורבן בית המקדש השני, כאשר האהבה הפכה לשנאה. רבי עקיבא זעק ל"ואהבת לרעך כמוך", אבל אפילו תלמידיו לא הצליחו להישאר במדרגה הזאת. אז התחילה הגלות האחרונה.

היום אנחנו לא מבינים את התהפוכות ואת הבעיות של אותם הזמנים כי אנחנו רואים רק את הכיסוי החיצוני ומפרשים אותו איך שבא לנו. אולם, למעשה עם ישראל התפתח בדרך מיוחדת, תוך התעלות מעל הרצון לקבל, התעלות מעל עצמו, עם רצון בלתי פוסק לחיבור. ואין זה פלא שהיום מה שחסר לנו זה חיבור, כאשר כל העולם נכנס למשבר גלובלי שהתפשט לכל תחומי החיים. הרי דווקא בנו טמון הזיכרון הגנטי של האחדות לשעבר, ודווקא אצלנו יש שיטה מדויקת לחיבור, שבינתיים אנחנו מסרבים לממשה.

השיטה הזאת מאפשרת להתקרב, להבין מהי בחירה חופשית, לברר כיצד הסביבה משפיעה על האדם ולבנות בהדרגה תנאים אופטימליים לחיי אושר לא רק בתוך עם אחד, אלא באנושות כולה.

ולמרות הכול אנחנו נשארים אטומים לסימנים שמשדרת לנו ההיסטוריה. כמה זמן נוכל להמשיך לחיות כאן עד שמלמעלה יגרשו אותנו מכאן? כפי שאומר בעל הסולם, הסכנה הזאת קיימת, או שנבין בסופו של דבר את המתרחש ונתחיל להשתנות. יש לנו אחת משתי האפשרויות, זאת הבחירה שלנו נכון להיום. מפני שכשחזרנו לאדמתנו אנחנו קבלנו בסך הכול הזדמנות, חלון הזדמנויות שנפתח לא לנצח אלא לזמן קצר בלבד.

מתרבות הסכנות שמאיימות על מדינת ישראל. לטווח הארוך הבלבול הנוכחי במזרח התיכון אינו מבטיח טובות. לא במקרה הודלפו בכלי התקשורת העולמיים התוצאות של דו"ח המודיעין האמריקאי ולפיו ישראל בעוד עשר שנים לא תהיה קיימת יותר. כנראה אלה התכניות של אמריקה. באופן כללי האמריקאים בונים תכניות לכל העולם, אבל הם אינם יודעים מה מצפה להם.

אבל כך או אחרת, לכולם יש הרגשה שמדינת ישראל היא זמנית. נכון שיש לנו הזדמנות גשמית ורוחנית, מפני שאם אנחנו לא נגיע למימוש עצמי בדרך "אחישנה", אז נצטרך להתקדם בדרך הקשה, "בעיתו". ההזדמנות שניתנה לנו היום עדיין לא מבטיחה להיות חיובית, אלא היא פונה לשני הכיוונים. אנחנו מתארים לעצמנו שההזדמנות היא להשיג משהו טוב יותר או להישאר עם מה שיש. אבל זה לא נכון, ההזדמנות היא דו-כיוונית. אם אנחנו לא מממשים את עצמנו בכיוון החיובי, אז באופן אוטומטי אנחנו מממשים את עצמנו בכיוון השלילי. ואם אנחנו לא יודעים לפעול נכון במצב הזה, אז עדיף בכלל לא לקבל הזדמנות.

המקורות מספרים על חכמים שדנו במשך שבעים שנה על הנושא: האם עדיף להיוולד או לא? ובסופו של דבר הם החליטו שעדיף לא להיוולד מפני שהייסורים כל כך גדולים, אבל אם כבר נולדת, אז תעשה את מה שצריך.

אם לא נשנה את הגישה הנוכחית, אם לא נחזור ל"ארץ ישראל" האמיתית, אנחנו נפסיד בגדול. העם עדיין אינו מבין זאת, אבל הכול לטובה. בסופו של דבר הכול מביא אותנו לקראת "הכרת הרע", כלומר לגילוי האמיתי ולאבחנה הנכונה של המחלה. לא מדובר כאן על אנשים מסוימים. אנחנו לא מפנים אצבע מאשימה כלפי אף אחד. כולנו אחראיים לעתיד שלנו. ודווקא זה נותן לנו תקווה, מפני שהרבה יותר קל לבצע משהו ביחד, לשאת את הכובד שהיה מונח על הכתפיים של אנשים בודדים במשך אלפיים שנה.

מתוך שיעור על פי "מאמר לסיום הזוהר", 18.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
בקרי התנועה הרוחנית
עם ישראל: דברי הימים של העליות והירידות
המשימה המיוחדת של עם ישראל

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest