יריבות אגואיסטית

הבעיה של החיים שלנו היא שאנחנו נמצאים במאבק אגואיסטי תמידי בינינו: מי "יאכל" את מי, ישכיב על הגב, יתעלה, ירמוס, ינשך, יגנוב וכולי. בתת ההכרה אנחנו כל הזמן מודדים בצורה כזאת את עצמנו ביחס לאחרים, ולכן כל הזמן צריכים להשקיע מאמצים או אפילו בצורה שקרית להחזיק בתוכנו את ההרגשה הזאת.

אם אנחנו לא מרגישים את עצמנו גבוהים יותר מהאחרים לפחות במשהו, אז אנחנו נכנסים לדיכאון, מרגישים אפיסת כוחות. אנחנו מוכנים לנקום, להשמיד ולהוביל את העולם לכל סוג של מלחמה, אם לא רואים שמצליחים. כלומר, העולם לא חשוב לנו, לא חשובים האנשים האחרים, דרושה לנו רק ההצלחה האגואיסטית, האישית, האינדיבידואלית, הקטנה שלנו. זה באופן עקרוני מובן לכולם.

אבל דווקא משום שכך אנחנו מסודרים על ידי הטבע, אנחנו נמצאים במתח פנימי תמידי. ובזה כל הבעיה הגדולה שלנו.

כשאנחנו חושבים על הצלחה, אז בראש ובראשונה, אנחנו חושבים על איך שאנחנו בדרך אליה צריכים לרמוס, לדרוך על מישהו, לעבור מעל מישהו שמהווה הפרעה עבורי וכולי. אלה יכולים להיות בני אדם, ארגונים, בעיות אישיות פנימיות, לא משנה, אבל כל זה כל הזמן נתקל בהתגברות, באיזה שהם מכשולים.

זה נובע מכך, שהתנועה שלנו קדימה מבוססת רק על התמודדות אגואיסטית, על עימותים זה עם זה. כלומר אני כל הזמן נמצא בהתמודדות, בכך שנתקל באגו זר, בדעה זרה.

את אף אחד לא מעניין מי צודק. אני צריך לנצח – אחר כך כבר כל השאר! אם לצורך הניצחון אני צריך קצת לשנות, נניח את נקודת המבט שלי, אז אני מוכן, מפני שהניצחון עכשיו יותר חשוב לי מאשר שינוי נקודת המבט. כלומר, נעשה חשבון פנימי: אתה משנה, אם נאמר בגסות, שור בפרה, לֵמה שברגע הנוכחי יותר חשוב לך, אך לא יותר מזה.

מתוך שיחה מס' 35 על החינוך האינטגרלי, 29.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
תור למומחה באומנות האיחוד
תפקח את העיניים, אתה הרי גורם נזק לעצמך
כפר גדול