יציאה ממצב "מצרים"

שאלה: איך עוברים ממ"ט שערי טומאה לשער ה-נ'?

תשובתי: קודם כל, עליי להרגיש את המצב שלי, להבין שהטבע שלי לא יאפשר לי לעשות כלום. האגו יכול להרוג אותי ולהשתלט עליי בקלות. מצידו לא יכולה להיות שום רחמנות – זה האויב המר ביותר שלי, כמו המן, פרעה.

עלינו להחליט שהרצון ליהנות שלנו אינו כשיר לחלוטין לכל החיים שלנו, לא מתקבל על הדעת באף מחשבה, שאיפה או מעשה. איננו יכולים להשתמש בו בשום צורה ולא במידה הקטנה ביותר. עדיף כבר לא לעשות כלום! הרי כל תנועה מתרחשת רק בכיוון האגו, וזה דבר שאיני יכול להרשות.

יתר על כן, עליי להבין שאינני מסוגל להסתתר ממנו. אני משתוקק לחיות בתכונת ההשפעה! אני מבין שהמשיכה הזאת נובעת גם כן מהרצון לקבל, כי אני בינתיים נמצא במצרים, אך אני רוצה להתעלות מעל זה.

אני נמצא בחושך, מכיר בחוסר האונים המוחלט שלי ולא רואה מי יכול לעזור לי אם לא יבוא הכוח מלמעלה, שאין לי שום קשר ויחס אליו ואין לי שום אפשרות לעורר אותו. אם בכל זאת הכוח הזה יבוא לעזרתי, זה יהיה ממש נס שלא קיוויתי שיקרה.

אני מוכן להמשיך להישאר במצרים כמה שצריך. הרי גם התחושה של גלות מצרים, של חושך, עדיפה בעיניי מלראות את מצרים בזמן שבע שנות שובע. אני מאוד מעריך את הרוחניות שעכשיו אני מרגיש מהצד ההופכי. מתוך החושך, מתוך הצורה ההפוכה, אני כבר יכול לתאר לעצמי את האור – מה שנקרא "קדושה".

המצבים הללו באים כמנוגדים לחלוטין זה לזה. מתגלים שני קווים. אנחנו משקיעים מאמצים אדירים להתחבר, להשפיע, להיות ב"קו ימין". כנגד זה, מתגלה שאנחנו לא מסוגלים לכך ואז אנחנו נופלים ולא משיגים שום תוצאה. כל מה שהצלחנו אתמול מתפורר היום, ומה שנעשה היום יקרוס למחרת.

אנחנו יוצאים להפצה, משתדלים להצליח בכל דרך אפשרית, מעבירים כנסים, ולמה הגענו? אין מה להראות. אדם לומד עשר שנים, אך זה נראה כאילו שהתחיל רק אתמול.

איך זה יכול להיות? כל התוצאות חולפות בין רגע כמו מים בתוך החול ולא נשאר דבר. זאת אומרת, שאנחנו נמצאים בעבדות ולא מקבלים שום פרי ממאמצינו. ובכל זאת, אנחנו המוצלחים ביותר, הרי אנחנו מתקרבים אל הבורא, מאמינים לחכמים שאמרו להתקדם כך למעלה מהשכל והרגש. זה כל מה שיש לנו ואנחנו מוכנים כך לעבוד.

שני הקווים הללו צריכים להתגלות בבירור ועלינו כל הזמן להשתוקק לימין – לחיבור, להפצה, להשקיע את כל הכוחות בזה ולא לקחת בחשבון את המצב הפנימי שלנו.

זה דומה לאימא לילדים קטנים שחלתה, ואף על פי שהיא מרגישה רע, היא חייבת לקום ולטפל בהם. לא אכפת לה שהיא תסבול, כי הילדים הם העיקר בשבילה. כך גם אנחנו צריכים לפעול: העיקר זו העבודה ולא חשוב מה אנחנו מרגישים בפנים.

הסיבה העיקרית לכל התלונות היא, שהאנשים אינם יכולים להסכים עם העבודה המתרחשת בחושך. גם כאשר הבורא יתגלה, העבודה בחושך תמשיך. זאת אומרת, שאני מסכים לחושך ומתייחס אליו כתנאים נהדרים להמשך העבודה שלי. לכן החושך הופך בשבילי לאור.

הרי אני רוכש "מסך" ורוצה שכוח הצמצום ישלוט עליי וייתן לי את האפשרות לעבוד מעל ה"צמצום" וה"מסך" ולהעלות את "האור החוזר" ממצב חשוך לגמרי עבור הרצון לקבל. מתוך כך אני בונה את הרצון להשפיע שלי. אני לוקח ממצרים את כל הכלים הריקים ומשאיר שם רק את הגישה האגואיסטית של פרעה.

אולם הרצונות לקבל נשארים בחושך, ואני דואג בעצמי שיהיה בהם חושך מצרים. מתוך המצב הזה, מתוך החושך בכל הרצונות שלי, צריך לצאת, לצמוח רצון אחד בלבד שהוא שלי – רצון להשפיע. זה נקרא "יציאת בני ישראל ממצרים".

ואילו הרצונות ליהנות האדירים נשארים בחושך מצרים, ואני בונה מעליהם את המדרגה החדשה ב"אמונה למעלה מהדעת".

אני רוצה שהחושך יישאר, והרצונות לקבל לעולם לא יתמלאו בצורתם הרגילה. כך אני בונה יחס חדש לעולם ולבורא – מעל הרצון הפנימי שלי. בתוכי אני מת, חולה, לא חשוב איך אני מרגיש, דווקא מעל זה אני בונה את צורת ההשפעה. כמו אימא שמטפלת בתינוק ועושה את כל מה שנחוץ לו, אף על פי שהיא מרגישה לא טוב.

יש להבין מה היא בעצם היציאה שלנו ממצרים – עלייה ממצב שנקרא "מצרים". זו גישתנו החדשה לרצון לקבל ולאפשרות להשפיע.

מתוך שיעור לפי ספר "שמעתי", 09.04.2014

ידיעות קודמות בנושא:
לפרוץ מתוך עור הנחש
גאולה בחסות החושך
מ"ט שערים בדרך לגאולה