דף הבית / אהבה / זוגיות / טנגו משפחתי: כולם רוקדים

טנגו משפחתי: כולם רוקדים

שאלה: נניח, שזוגות נשואים החליטו לעבור את הקורס שלנו של השיטה האינטגרלית. זוגות לגמרי שונים, חלקם נשואים טריים, חלקם נשואים כבר 20-30 שנה. חלקם זוגות עם ילדים, אצל האחרים עדיין אין ילדים. חלקם נמצאים במשבר, חלקם רוצים פשוט לשפר את יחסי הזוגיות שלהם. כולם כאילו נכנסים ל"לונה פארק" ורואים בכניסתו את מפת המסלול. במפה מצוינת נקודת ההתחלה שהם נמצאים בה, ונקודת הסיום, ובדרך הם יעברו כל מיני מצבים, "תחנות". מה זה המסלול הזה?

תשובה: קודם כל, צריך להבין שזוגיות זה המקור של כל החיבור בין בני האדם והמקור של כל החברה האנושית. אדם וחווה הם אב טיפוס, הם מייצגים את כל היסוד של האנושות. ואם אנחנו נתחיל לטפל דווקא מתוך הבסיס הזה, אז אנחנו בכלל נגיע לתיקון הכללי של כל האנושות. כי למעשה, לא מדובר על כך שצריך רק לשפר את חיי הזוגיות של מישהו.

אם אנחנו נבין את השיטה שבה זוג נשוי מתקן את עצמו, אז נבין גם איך יכול כל העולם לתקן את עצמו. על אף הבעיות הכלכליות, שוני התרבויות והחינוך, בסופו של דבר, הכול מתחיל ומסתיים ביחסים בין בני הזוג.

כאן צריך להבין גם שהמשבר המודרני שמכסה את הכלכלה, הכספים, הפסיכולוגיה, התרבות, החינוך ותחומים אחרים, מבוסס על אותו המשבר במשפחה. נראה כך, שהתא המשפחתי נמצא רחוק מהבעיות הרבות העכשוויות, אבל האגו שמכניס למאבק זה מול זה את בני הזוג, לא נעצר על מה שהשיג, אלא יוצא ומתפשט בכול. זה הדבר היסודי והחשוב ביותר.

כאן בהחלט נשאלת השאלה: איך החיים המשפחתיים היו מסודרים בזמנים הקודמים?

קודם האגו לא היה מפותח כל כך כמו היום. וחוץ מזה, דעת החברה הייתה משפיעה על החיים של כולם: "האם אפשר לא להתחתן? האם אפשר להתגרש? האם אפשר לא לשמור על המשפחה?", בנוסף, אנשים היו מבינים שהחיים לבד הם קשים מאוד, והיום להיפך, לחיות לבד לפעמים הרבה יותר קל. אפילו אימא יכולה לגדל ילדים בלי אבא בעזרת תמיכה סוציאלית. והעיקר זה האגו שלנו, שקשה לו לסבול מצב שעוד מישהו לוחץ עליו, שצריך להתחשב עם עוד מישהו.

ולכן, קודם כל אנחנו צריכים לענות על השאלה: "למה כדאי?", ולענות בעזרת דעת הסביבה שצריך לארגן אותה. היא לא יכולה להישאר כמו שעכשיו. אם הסביבה תעודד חיי נישואין נכונים ויפים, אז אצל בני הזוג יתגלו הכוחות כדי להמשיך את הדרך המשותפת ולבנות משפחה נכונה.

אבל ישנו הצד השני. יכול להיות שאנחנו נצליח לצייר להם תמונה של חיים יפים וטובים, אבל העבודה ההדדית עם האגו היא לא פשוטה. העבודה הזאת קשורה מאוד לסביבה: יחד עם הסביבה הם חייבים לפתח קשר נכון. אי אפשר לבודד זוג מהעולם החיצון, להוציא אותם ל"אי בודד" וללמד את החיים המאושרים. שם בני הזוג יריבו ביניהם עוד יותר מהר, מאשר שהם נמצאים בעיר הגדולה.

וזה אומר שהמטרה העיקרית היא יצירת סביבה, למשל של כמה זוגות שקרובים ביניהם. ביחד הם משלימים לקבוצה ומתחילים לעבוד, בהמשך העבודה חמישה זוגות עובדים על זוג אחד, וכל זוג מרגיש את הזוגות הנוספים. הם תומכים ומעודדים זה את זה, עושים דיונים, הם מסבירים אחד לשני כל מיני דברים, מרגיעים זה את זה, ביחד הם מייצרים אווירה של התפתחות משותפת לחיים יותר טובים. צריך מראש לסדר את הכול כך שהם יקבלו את הגבולות האלה, שיסכימו להתקרב, להתחייב זה לזה, להכיר, להפוך להיות חברים טובים ולא חברותה מקרית שהתאספה לטיפול קבוצתי. אפשרות כזאת גם קיימת, אבל יותר טוב לארגן תמיכה אמיתית של הסביבה, של הקרובים, הרחוקים, הידידים בעבודה וכו'. ככל שהתמיכה מהחברה היא יותר רחבה, כך התועלת תהיה יותר גדולה, כי הגורם הזה הוא המשפיע החזק ביותר על האדם.

וחוץ מזה אנחנו צריכים לצייר לאנשים את העתיד היפה. כי מדובר על אגואיסטים שרוצים לדעת מה הרווח מהחיים בזוגיות. ואם בני זוג הם כמו "זוג יונים", אז לא מתעוררות בעיות. אבל אנחנו מדברים על אנשים שכבר עומדים לפני השאלה: "בשביל מה? למה? האם זה שווה? כמה עצבים זה דורש? כמה זמן נבזבז על זה? האם זה לא משתלם כלכלית?…". וכאן אנחנו צריכים לצייר את המצב הטוב, הרווח שמחכה להם.

הרווח יכול להיות כלכלי, בריאותי, ילדים וכו'. בכל מקרה צריך לפתח שיטת תמיכה. אם מדובר בהורים עם ניסיון גדול בחיי המשפחה, אז הם כבר מכירים את הנקודות החלשות וההרגלים של כל אחד. הם כבר התרגלו למצב עד כדי כך שכבר חסרות להם הצרות הקטנות שאחד מרגיש מהשני. בשבילם זה כבר נהיה "המתקה". כי חיכוכים קטנים זה גם קשר, בלעדיהם האדם לא מרגיש לידו את השני. וכשבן הזוג קרוב אליו זה הופך להיות הרגל, טבע השני. ולכן כל כך קשה להתרגל אחרי שבן זוג נפטר לאחר שנים רבות של חיים משותפים.

במיוחד זה שייך לגברים, כי בתת מודע כל אחד רואה באשתו חלק מאימא. ובכלל, אישה נותנת לגבר תמיכה נפשית מאוד גדולה והוא קשור אליה הרבה יותר ממה שאנחנו רגילים לחשוב ותלוי בה יותר מכפי שאישה תלויה בגבר. התלות של האישה נראית יותר בצורה כלכלית, לעומת זאת גבר תלוי בה דווקא נפשית. ולכן כמו לילד קטן, קשה לו להתרגל לאובדן של בת הזוג. לזוגות שחיו ביחד 30,40,50 שנה זה באמת מצב טרגי.

זוגות צעירים וגם זוגות עם ניסיון של 10-15 שנה, נתקלים בבעיות אחרות. וכאן הכול בוודאי תלוי בהכנה ובחינוך. בני זוג צריכים להבין עד כמה הם תלויים זה בזה בצורה הדדית אפילו שאינם מרגישים זאת. בעזרת הסדנאות והדיונים צריך לפתח ביניהם את המרכיב הרגשי הזה. כמה זוגות שידברו על ההרגל שלהם, על הקושי שלהם, אפילו בלי "הצגה" של הבעיות מצד בן הזוג. זה גם חיזוק, אפילו אם הוא שלילי, הוא בונה את הגבולות, את המסגרת לחיי המשפחה, וכך כל אחד יודע: "אני באמת חי במשפחה. כן, אני משלם על כך תשלום מסוים. אבל בלי השינויים האלה של החיובי והשלילי, אני פשוט נעלם, לא קיים, נשאר בחלל ריק, ואני מרגיש רע". צריך לפתח באנשים רגש ואז הם יבינו שבני אדם ממש לא מסוגלים לחיות לבד, וחיי משפחה עם שמירה על החוקים שלה, הגבולות וההתחייבויות שלה, נותנים לאדם כאלה רגשות, מהמסגרת, מהקיום, מההתחייבות שצריכים אותי ושאני צריך, שזה מייצב את האדם בחיים. בעזרתם הוא מגלה את ה"אני" האמיתי שלו, את היסוד שלו, ה"תא" שלו.

ולכן כאן נדרשת עבודה של פסיכולוג, שבתמיכה של זוגות בעצמם מנהל את השפעתם ההדדית בסדנה, מספק להם טיפול אינדיבידואלי ומפתח בכל אחד את הבנת הצורך של המסגרת המשפחתית, גם החיובית וגם השלילית. כי לא יכול להיות אחד בלי השני. האדם חושב שיכולים להיות רק יחסים חיוביים, טובים, שנותנים דוגמה, אבל אנחנו בנויים אחרת, אנחנו לא יכולים לבנות יחסים בצורה חד צדדית, הם תמיד מורכבים משני סוגים של קשר. והצד ה"שלילי" כאן אפילו חשוב יותר מה"חיובי".

אנחנו בעצמינו רואים, שהיחסים האידיאליים כביכול דורשים קצת "מלח ופלפל", אחרת הרגשת הקשר נשארת לא שלמה. וכאן צריך לשחרר אנשים מאשליות רבות. הם חושבים שאפשר לחיות רק באהבה ובשמחה, ולמעשה, אין דבר כזה. כתוב: "על כל פשעים תכסה אהבה". לא יכולה להיות שמחה, אלא שיש ביסודה משהו מר, עוקץ. מראים לנו את זה באמנות, במוסיקה, בציור… בכל מה שאנחנו עושים, אנחנו קיימים בשני כוחות. ולכן צריך לפתח בבני זוג תפיסה בוגרת יותר של העקרונות של החיים המשותפים, הבנה רצינית, בוגרת, של הצורך לשלב את שני הכוחות שביניהם, השלמות נמצאת ב"קו האמצעי".

האדם צריך ללמוד לשלב את שני הקווים: ימין ושמאל, מפני שהם לא יכולים להתקיים אחד ללא השני וחייבת להיות ביניהם התמזגות הנכונה. לא יכולה להיות שמחה בלי צרות, גם זה הכרחי. אם הכול "ורוד", זה ממש לא טוב. אפילו בחושים שלנו אנחנו לא מקבלים את זה. כך אנחנו תמיד "רוקדים" בין שני הקצבות.

אם בני הזוג מודעים לכך בעזרת תרגילים מיוחדים, אז אנחנו בסופו של דבר מלמדים אותם איך לחיות בהתמזגות נכונה. תמיד החיים מתקיימים בין זה לזה. וזה נורמלי, אי אפשר אחרת להרגיש את החיים.

ובכן, אנחנו מכירים זה את זה, מכירים את החולשות והדרישות של בן הזוג, מכירים את הגבולות, איפה אפשר "לשחק" איתו ו"לגעת" בו. כדי להרגיש את עצמינו יחד אנחנו צריכים קצת "להיכנס" אחד לתוך השני, לא כדי לפגוע, אלא כדי לגעת, וכאן זאת ממש אומנות.

בשביל מה האדם צריך את זה? הוא צריך למצוא בזה איזה מין אתגר, "יצירה", בדומה למה שאנחנו מוציאים בניגון או בציור. האדם יוצר ובזה ממש מייצב את עצמו בחלל הגדול שבעולם כמעין "ייצוב", "תא", שממנו והלאה הוא יכול להמשיך לחיות. יותר מזה, לא רק לחיות, אלא לבנות את עצמו ולהיבנות. ה"סצנה" הנכונה היא כאשר בני הזוג, אחד מול השני, ובעזרת השני, נותנים למצב שהם נמצאים בו יחס יציב לחיים. במילים אחרות, בזה אני בונה את עצמי ויוצא מה"תא" כלפי העולם.

דווקא בעזרת בן הזוג שלי אני מייצב את עצמי ואני יוצא לקשר יותר רחב עם העולם, עם הסביבה, עם העבודה ועם כל היתר. באותה התבנית שאני בונה את היחסים שלי עם בן הזוג, פחות או יותר, אותה מערכת היחסים חייבת להיות עם כל אדם בעולם. ודאי ששם היחסים הם אחרים, שם הרווחים וההפסדים הם אחרים, החישובים אחרים, עד כמה לגעת ו"להיכנס" אל תוך האחר, אבל אני כבר למדתי לעשות את זה במשפחה, והניסיון שקיבלתי מקנה לי תורה שלמה כיצד להתייחס לכל דבר שבחיים, ובמיוחד לאנשים. מצד אחד, אני מבין אותם, מצד שני, אני בעצמי מרגיש יותר ביטחון ואז אני מתחיל לשחק איתם את אותו ה"טנגו" שאנחנו רוקדים במשפחה. כי יש לי כבר כלים שבנויים לזה.

אדם שיודע בצורה הנכונה "לנגן במשפחה", עם כל העליות והירידות שלה להגיע ל"מנגינה", מסוגל לעשות את זה גם בתחומים אחרים בחיים. ולכן בהרבה מקרים אנחנו יכולים להתחיל דווקא מהבעיות החיצוניות: "מה קורה לך בעבודה? איך אתה מסתדר עם אנשים אחרים? מה היחסים שלך עם ההורים? האם אתה יודע למצוא שפה משותפת עם האחרים? אם לא, בוא אנחנו נלמד את זה בחיי הזוגיות. ואז אתה תדע איך להמשיך הלאה, תראה איך תצליח".

זה יכול להיות אחד מהתמריצים, הרווחים שהאדם יסכים לזה.

חוץ מזה, אנחנו צריכים להסביר לזוגות שאם האדם לא יודע לסדר את עצמו בתוך הבית, במשפחה, אז ודאי שהוא לא יוכל לסדר את הקשר עם אנשים זרים. זה שייך לנותני שירות הציבור, אנשי מכירות, מארגנים למיניהם. בלי הכישורים האלה האדם אולי יצליח לזמן קצר, אבל ההצלחה שלו תהיה לא על בסיס יחסים טובים עם בני אדם, אלא יעשה את זה תוך לחץ על אנשים, הפחדה וכוח. הוא לא יוכל לעבוד איתם בצורה נכונה בשילוב חיובי ושלילי, כמו שהוא צריך לעבוד עם בן זוגו.

יש יוצא מן הכלל, שזה יכול להיות איזה מדען מיוחד, איזה אדם יצירתי שמתעסק ביצירה באופן מיוחד, שלפי המקצוע שלהם נמצאים באיזה שהוא "חלל" משלהם ובדרך כלל גורמים לסבל לבן הזוג.

לכן אנחנו צריכים כל הזמן להדגיש את זה שאנחנו בונים את עצמינו נכון, אם יודעים את האומנות הזאת איך להסתדר עם בן הזוג, אז אנחנו משיגים את ה"מושכות" שבעזרתם יכולים לנהל את כל היחסים שלנו בכל סביבה, בעבודה, עם החברים, במשפחה וכו'. אז אנחנו יודעים לסדר, לסובב, לנהל את היחסים שלנו בכל רמה עד ההיקף המקסימלי של החברה. לא יכול להיות אחרת, כי כך אנחנו בנויים. זה התחיל עוד מאדם וחווה והמשיך עד החברה הגדולה שכביכול התפתחה מהם בצורה אלגורית.

מכן אנחנו מבינים איך להעביר סדנאות בין בני הזוג. קודם כל, צריך להבין את החולשות, לסכם אותם, לברר אותם, לסדר אותם, גם בצורה אישית, ברורה וגלויה, צורה אובייקטיבית וסובייקטיבית. אובייקטיבית זאת אומרת לפי סוגי בני אדם, האופי שלהם, "סימן המזל" שלהם, סוגי ההתנהגות וכו'. צריך להביא דוגמאות מההורים שלהם, אנשים שומרים את כל החיים שלהם את התבניות שהם ראו בבית. בגדול, צריך לדבר כמה שיותר, לדון, לסדר הכול כך שלכל אחד הדמות של בן הזוג תהיה ברורה, עד כמה שכל אחד מסוגל להחזיק את הדמות שלו בפנים. האדם צריך להבין: "לא סתם אני מתרגז, אוהב ושונא". הוא צריך בצורה אובייקטיבית לראות את הדמות של השני ולהבין איך שניהם נכנסים לקשר הדדי, להבנה הדדית. הקשר הוא תמיד כזה: מה שבולט אצל האחד, "שוקע" בשני, והפוך. בני הזוג צריכים לדעת איפה לוותר אחד לשני, כי בלי וויתור הדדי הקשר הוא בלתי אפשרי. הם צריכים להבין בצורה ברורה באיזה חוטים אפשר לגעת ובאיזו מידה. ואז אנחנו נמצאים ממש בריקוד "טנגו" ודווקא התנועות הללו נותנות לנו הרגשה של יחד ואחד.

בסדנאות, הזוגות מבררים את החולשות והבעיות שלהם. חולשה זו אפשרות לוויתור, והבעיה היא שאדם לא יכול לוותר לשני, זה יותר מדי קשה לו. צריך לפתח בבני זוג הרגשה של תלות הדדית, אם יש להם ילדים זה הרבה יותר קל. לכן צריך לצרף אותם וגם את הקרובים והחברים.

חוץ מזה, כל סדנה צריך לסכם ולתת לזוגות כמו שיעורי בית, לשנות במשהו את היחסים עם הקרובים, בעבודה, עם השכנים, בסופר וכו'. איפה שאני נפגש עם בני אדם אפילו לרגע אחד, אני צריך לחשוב איך אני מסובב את עצמי ואת האדם שנמצא מולי בצורה כזאת שאנחנו נמצאים בידידות, בהתכללות, בחיבור, באיזה שהוא רגש משותף אפילו זמני לחצי שנייה. אם אני כבר למדתי משהו ביחסים עם בן זוגי, אז יש לי הזדמנות לבדוק את זה עם אנשים אחרים. אני מנסה להתקשר לאנשים אחרים ולהבין אותם באותה הצורה. בעזרת זה שכל אחד מאיתנו מוביל כזה משחק, אנחנו כבר משנים את החברה.

הזוגות נותנים דוגמאות של שינוי היחסים שלהם בעבודה, עם הקרובים, השכנים וכו' ואנחנו גם עושים על זה תרגילים וסדנאות.

העיקר, שהאדם אף פעם לא יחזור להסתכלות השטחית שלו, שלא מקבל את השינויים בתוך עצמו, אלא כל הזמן הוא מסתכל מתוך התבנית החדשה על הזוגיות שלו, על החברים, על העולם. אנחנו כל הזמן צריכים לפתח בתוך האדם את החשיבות, ההבנה של הרווח הפרטי והכללי.

כך צריך להיות הקורס שלנו. ומטרתו, לתת לאדם להרגיש שהוא יכול להיות קשור עם כל הסביבה וכל העולם בצורה מאוד מועילה ויצירתית. הוא ירגיש את העולם מולו כמו שבן הזוג שלו מרגיש. כי בכל מקום אנחנו רואים פחות או יותר את אותה הצורה האגואיסטית. כל העולם זה דמות של אדם אחד, ואני מתחיל לראות בו חולשות, בעיות, אפשרויות ומגבלות לגעת בו, להיכנס בו..

יחד עם זה, אני מייצב בתוכי הסתכלות "פילוסופית" נכונה כלפי העולם. אני כבר לא מתרגז ולא מאשים סתם, אלא אני מבין שזה הטבע שמתגלה לנו גם בחולשות וגם בתכונות הטובות. ובסופו של דבר, אני מקבל את העולם יותר נכון. את היחס הזה אני יכול להעביר גם לילדים, ובזה אני נעשה לא רק יותר בוגר, מרגיש ומבין, וגם במעשה נותן להם להרגיש את זה. אני מבין ומרגיש אותם יותר ולכן יותר קל יהיה להם איתי.

שוב, חוץ מכמה מקרים מיוחדים ששייכים לעבודה הרוחנית או בעבודה יצירתית אחרת, כמו ציירים, מוסיקאים, אלה שנמצאים כל הזמן בהתפתחות מיוחדת עצמית. להם אנחנו צריכים לסדר תמיכה נוספת של הסביבה, כדי שהם יוכלו גם "לרקוד" את ה"טנגו" שלנו יחד עם בני הזוג ועם סביבה יותר רחבה.

בצורה כזאת לפי הדוגמה של החיים הזוגיים שלו, האדם ילמד לקבל נכון את כל העולם ויקרין את היחס שלו הבוגר, הרציונאלי, המאוזן על האחרים.

בעצם, אפשר לתאר משפחה בצורה של דבר קוטבי שיש בו "פלוס" ו"מינוס", או "אדם" ו"חווה" שמייצבים את הגבולות שלהם, עד כמה שניתן להם להיות בקשר הדדי, באלו מקרים אפשר ואיך לגעת זה בזה. הנגטיב (צבע שחור בציור) מכוסה בפוזיטיב (צבע אדום), לא יכול להיות אחד בלי השני, לא במערכת המשותפת שלהם ולא בכל אחד בנפרד. המשפחה היא תבנית קטנה, יסודית, של העולם ולכן אם הם יכולים להסתדר ביניהם, אז הם מרגישים אחד את השני וה"תא" הזה נמצא בכל אחד. במילים אחרות, הם יוצאים למצב שכל אחד מהם כולל בתוכו גם את השני, ובכל אחד יש פלוס ומינוס. זאת אומרת כל אחד מהם יודע כיצד להתקשר לעולם הגדול, הרחב (צבע ירוק), ומרגישים בו את אותם שני הקטבים.

טנגו משפחתי: כולם רוקדים

כך שני אנשים שיודעים להסתדר זה עם זה, הופכים להיות חלקים חיוניים לעולם. עכשיו, בדומה לפסיכולוג טוב, הם יכולים לנהל את הסביבה שלהם ולייצר מעגלים יותר ויותר רחבים, ולהתחיל להתייחס אליהם בצורה כזאת.

טנגו משפחתי: כולם רוקדים

אלה לא מניפולציות. כי כל אחד בתת ההכרה מסדר את הסביבה שלו, כאן זה קורה בצורה הכרתית. בעצם מדובר על חינוך נכון שבעזרתו האנשים ירגישו שחסר להם בן זוג כשותף אמיתי לחיים. כשהסביבה כוללת ומשתמשת בשני הכוחות בתוכה: החיובי והשלילי, זה מעורר בכל אחד תגובה, שהיא הרגשת ריקנות פנימית, חוסר של זוגיות. כך קורה תמיד: אם בסביבה פועלים כוחות יותר מאוזנים ממה שבתוכי, אז הם משפיעים עליי, אני מרגיש צורך בזה ומייד מתחיל לחפש: מי יעזור לי לייצר כזה איזון פנימי ולהיות מאוזן עם האחרים?

על ידי זה אנחנו יכולים לפתור את הבעיה לא רק של הזוגיות, אלא של הרווקות בכלל.

שאלה: אדם מעדיף לדעת מראש מה מחכה לו "מעבר לפינה". האם אנחנו יכולים לצייר מראש בשבילו את המסלול שהוא צריך לעבור בקורס שלנו?

תשובה: אני חושב שלא צריך להכין את האדם לאיזה שהוא מסלול. במקום זה אנחנו צריכים לתת לו כוח, שכל ורגש, מפותחים עד כדי כך שהוא בכלל לא יצטרך ללכת באיזו שהיא דרך מסובכת. הוא מייד יתחיל ב"משחק הדמיה", במקום לעבור מצבים קשים בחיים האמיתיים. על ידי המשחק הזה הוא יהיה מאוזן וישתנה פנימית, כך שלא יצטרך לחשוב על ההפתעה שמחכה לו "מעבר לפינה".

אנחנו לא מכינים את האדם לקרב, אלא מראש בונים בו תבניות נכונות של הבנה והרגשה, כדי שהבעיות שמגיעות אליו ונראות לו כגלים ענקיים של צונאמי, יתקבלו בו בצורה פשוטה ורגועה. במילים אחרות, שזה לא יהיה כבר צונאמי, אלא גלים רגילים בים. זה נקרא חינוך. והוא כלול לא רק בזה שאנחנו נותנים לו סתם ידע. חינוך, זה נקרא שאנחנו בונים באדם תבניות נכונות של קליטה, הבנה ובלימה כאלו, כדי שהוא יעבור את הבעיות ביחסים בין בני האדם כניגון יפה, שדווקא נותן לו הרגשת החיים.

לכן הכול תלוי בחינוך, בסדנאות שהוא יעבור. מטרת הסדנאות היא לבנות את האדם כך, שלא יפחד ולא יחכה לדברים הרעים. שני בני הזוג משתתפים בעבודה המשותפת יחד עם כמה זוגות אחרים, והכול בידיים שלהם, הם בעצמם מייצרים את התאים המשפחתיים שלהם. הם צריכים מראש לגלות את המצבים הבאים כבנויים ורצויים, ולא כפתאומיים וטרגיים.

אני חוזר: המטרה שלנו לא להכין אנשים לצרות ולמכות. הסדנאות הם לא "אימונים של אגרוף", הם מייצבים בבני הזוג את ההבנה הנכונה, התפיסה, הפילוסופיה הנכונה של החיים, משנים את התכונות שלהם, את תפיסת המציאות שלהם. אז, הם יהיו מוכנים לכל מה שיקרה, לכל מה שיגיע, הם לא ירגישו שזה משהו יוצא דופן, משהו שהם לא מסוגלים להתמודד עם זה, שלא יסכן את חיי המשפחה. ואם כבר באים הגלים שיכולים להרוס הכול, אז בתוך הסדנאות צריך לעשות כל מיני תרגילים ולהרגיל את האנשים לצורות חיצוניות שמסכנות את הקיום ההדדי. אז במקרה של סכנה אמיתית הם כבר יודעים מה לעשות, הם מדברים על הסכנה, דנים, רואים מה הרווח וההפסד מכל מיני האפשרויות, מבינים כיצד להתמודד עם המצב.

הכול מבוסס על תרגולים, על אימונים. קודם כל אני צריך לתאר לעצמי דמות של סביבה שכלפיה אני מתכוון "לרקוד", שאיתם אני מתכוון להיות בקשר יותר עמוק, יותר מוצלח וקרוב. אני צריך במשהו להבין את הסביבה, ללמוד את האופי שלה. בדיוק כך אני לומד את בן זוגי: קודם כל אני צריך לדעת במה אפשר לגעת ועד איזה גבול, מה הוא אוהב, מה הוא שונא, מה ואיך הוא רואה בי.. גם עם הסביבה בערך אותו הדבר. אז כשיש לי מסקנות מה אני יודע ומה לא, אני יכול להתחיל לגשש. כך בונים את היחסים עם האישה, עם הבעל, עם החברה.

יכול להיות שכדאי לחבר שאלון, שפחות או יותר מתאים לכל סביבה: לקרובים, לרחוקים, לחברים, בעבודה… על ידי השאלון הזה האדם יבין לעצמו האם הוא רואה אותם, אולי לא, שומע, או לא שומע. זה ייתן לאדם גירוי מהתחלה להכיר את הסביבה שלו. יכול להיות שעד עכשיו הוא "לא עשה חשבון" לאף אחד בעבודה, ורק היה זורק להם כמה מילים. והשאלון הזה יעורר אותו להתחיל להיות בחיפוש, "לגשש".

בשאלון לדוגמה יהיו עמודות כאלה: מספר העובדים שעובדים יחד, מספר הנשים, הגברים, מי מהם נשוי, בני כמה הם, מי מהם בולט בטוב וברע, בשליטה ובחולשה… האדם מצייר לעצמו תמונה כללית של החברה הזאת, של כל העובדים, מתאר אותם כמו גוש אחד ומתחיל לבדוק ממה הגוש הזה מורכב. בוודאי הוא יתחיל לשחק כלפי המנהל שלו, הוא רק רוצה להיכנס לאינטראקציה עם הסביבה בעבודה ובשביל זה צריך להכיר גם את המנהל.

תתאר לעצמך, אני לומד את הסביבה לפי השאלון, מתכוון לקשר יותר הדוק, באינטראקציה והבנה הדדית שתאפשר לנו להבין זה את זה, להשלים זה את זה, שהם יצטרכו אותי ואני (במפתיע) אצטרך אותם. אני ארצה להתחבר אליהם פנימית, ברגש, שהם גם יבינו וירגישו אותי. ובסופו של דבר, הדמות הזאת של הסביבה תקבל אותי כשותף רצוי, הכרחי. את ההרגשה הזאת אני צריך לפתח בהם, זה יקדם אותם מייד. הם בעצמם יסתכלו עליי כמו על משהו חדש, כאילו לא עבדנו ביחד כמה שנים, כי אף פעם לא יצרנו קשר כזה. זה כבר לא סתם "שלום, להתראות", "מה נשמע" וסיגריה עם דיבורים רגילים בהפסקה. יחס כזה לא מספיק בקשר עם בת הזוג, ולמעשה לא מספיק בשום יחסים. ולכן צריך תשומת לב, ולחפש איך לסובב אותם ולהסתובב יחד איתם כאילו ב"ריקוד" משותף.

והאדם לומד את זה במקביל שהוא עושה את הקורס של הזוגיות. ולכן אמרתי קודם: מי שלא מצליח לסדר יחסים בזוגיות, לא מצליח לסדר יחסים גם בחברה. כי בכל מקום פועל אותו העיקרון הקוטבי של פלוס ומינוס, רק בקני מידה שונים. כך נבנית התוכנית הכללית בתיקון יחסי האדם – מהמשפחה הקטנה שלו, ועד המשפחה הגדולה, שהיא כל העולם.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 39, 25.07.2012

ידיעות קודמות בנושא:
יחסים עם בני אדם משפיעים על הבריאות
הנישואין גורמים לעושר ואושר
ביושר ובכנות שמשקיטים תרעומת

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/rFIpI

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest