חשבון נפש גלובלי

לא צריך דמיון מפותח כל כך. הימים שעוברים עלינו נראים מספיק נוראים גם בלי גובלינים ואפקטים. חוץ מזה האפקטים שהטבע מייצר סביבנו דרמטיים יותר: שיטפונות, הרי געש, שרפות, משברים עולמיים, ומגפה אחת שמחליפה זנים ולא מתכוונת לעזוב. איכשהו לא רואים סוף למצבים, להפך, הם רק מתגברים, ונשאלת השאלה: באמת למה? במה חטאנו כל כך?

זו אותה שאלה ששאלתי כשהייתי ילד קטן, אולי בן חמש: "למה? מה כבר עשיתי?". עד אז יכולתי לעשות כמעט כל מה שבא לי, וכנראה לא עשיתי דברים גרועים כל כך, או שכן, וסלחו לי. ואז בבת אחת הרגשתי שהכול משתנה. אבא ואימא, הסביבה כולה, התחילו להתייחס אליי בצורה יותר נוקשה, "זה אסור", "זה לא טוב", "מה עשית?!". אני זוכר, היו כמה חודשים שלא הבנתי מה השתבש שהם התחילו לדרוש ממני כל כך הרבה. קודם היה בסדר, עכשיו פתאום לא?

דיברתי על זה עם אימא והיא הסבירה לי: "עכשיו כשגדלת אתה צריך להבין שאתה לא יכול לעשות מה שבא לך, ואם מתלוננים עליך אז צריכים להעניש אותך, ואם אתה עושה משהו אז אתה אחראי לתוצאות". במילים אחרות, בכל מקום שקודם לא הייתי מקבל תגובה שלילית, התחלתי לקבל תגובות שליליות מההורים והשכנים. הפינוק נגמר.

זה מה שקורה איתנו עכשיו. דורשים מאיתנו להתבגר. ואנחנו שואלים כמו ששאלתי כשהייתי ילד: "מה רוצים מאיתנו פתאום? למה מסכות והגבלות? למה כל מכות הטבע האלו? הרי ככה תמיד התנהגנו ולא קיבלנו תגובות כאלו לפני כן!". נכון. ובכל זאת, מעכשיו נצטרך להתנהג אחרת. זה מה שנדרש מאיתנו: להתחיל לתת לעצמנו דין וחשבון על מעשינו. אף גובלין דמיוני לא יעשה זאת בשבילנו.

קודם כול אנחנו צריכים להשתוקק להבין בכלל מה קורה, מה אימא שלנו – אימא טבע או הכוח העליון – רוצה מאיתנו? עלינו לשאול למה פתאום יש כאן הצפות ושם שרפות, כאן הרי געש מתפרצים ושם הוריקנים עפים? ומי יודע מה עוד יגיע עם כל הבלבול הזה של ארבעת כוחות הטבע המתפרצים בעת ובעונה אחת?

לא רק על הטבע עלינו לשאול, אלא גם עלינו, החברה האנושית, מה קורה בינינו? זה משהו נורא. אנחנו לא יודעים איך להתנהג זה עם זה אפילו בצורה הכי בסיסית. למה זה קורה לנו? עלינו להבין שיש לנו בעיה. אנחנו כמו ילדון טיפשון שלא מבין איפה הוא נמצא, איך הוא צריך להתנהג ולא רוצה להביא בחשבון שום דבר, לא להשכיל בשום מוסר. לא רוצה לכופף את עצמו לטבע שחוקיו מוחלטים ובלתי משתנים, לא ניתנים לכיפוף כמו החוקים שהמציאה החברה האנושית.

פעם היינו יכולים לחמם את עצמנו, ולצנן, להוביל מים לאן שרוצים. איכשהו הסתדרנו עם כוחות הטבע, היה די רגוע. היום? אומרים שגם תל-אביב עומדת בפני הצפה. אז מה יהיה איתנו, לאן נצטרך לברוח, להרי ירושלים? אני לא יודע מה נשאר לנו חוץ מלעצור ולהבין מה קורה. לעשות חשבון נפש.

לחשוב מי אנחנו לעומת מה שהטבע דורש מאיתנו להיות. הטבע דורש שנהיה טובים, שנתקיים באיזון נכון עם הדומם, הצומח והחי, ובמיוחד עם בני האדם. זאת דרישה רצינית מאוד. ואנחנו בכלל לא רוצים להסתכל לכיוון הזה. אנחנו רוצים להמשיך לצפצף על כולם, ואם עוצרים רגע, זה לא כדי לחפש איך לשנות, אלא איך לעקוף את המערכת, את הכבדת הטבע עלינו.

כדאי לעצור ולהקשיב באמת. לנסות להבין, להשתדל לחשוב: כמה אנחנו פוגעים? אם עשינו חשבון נכון וגילינו שאנחנו מתנהגים בגסות לכל חלקי הטבע – לא צריך יותר מזה! אפילו אם אנחנו לא מבינים איך נכון להתנהג, אבל יש לנו דאגה חדשה בלב, זיק של רצון להתחשב – הדאגה הזאת כבר מכפרת על הרבה עוונות.

ואולי גם נבטיח לעצמנו שהשנה נלמד יחד את חוקי הטבע. נתחייב לשמור עליהם ולהביא לאיזון כל מה ששייך ותלוי בנו. האיזון בעיקר הוא ביחסים בינינו. אם אנחנו מגיעים בדרגת אדם לקיום החוק "ואהבת לרעך כמוך", או לפחות להתעניין בו, לחשוב עליו, אז כבר אנחנו מאזנים במשהו את שאר דרגות הטבע: החי, הצומח והדומם. זה חשבון הנפש הגלובלי.