דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / חמש עשרה שנה כמו רגע אחד

חמש עשרה שנה כמו רגע אחד

שאלה: האם אפשר להחשיב כסיכום רצוי של הכנס את זה שאנחנו צריכים עם רצון מיוחד לאסוף את ההשתוקקויות של החברים שלנו, כדי לצרף להשתוקקות שלי, ל"נקודה שבלב", להגביר את העוצמה?

תשובתי: אני סבור, שקבוצת מוסקבה היא קבוצה מאוד חזקה עם פוטנציאל עצום, עם ניסיון עצום. קיימים אצלכם כל המדורים ואתם פשוט מהווים לא סתם קבוצה רצינית, אלא תעשייה.

אני לא רואה שום בעיות מיוחדות בקבוצת מוסקבה וגם לא בקבוצת קייב. אנשים באים והולכים, נו אז מה?! הדלתות תמיד צריכות להישאר פתוחות, אל תשימו שום מכשולים, שום מחסומים, שום דבר! שהכניסה והיציאה תהיינה פתוחות עבור כולם, חוץ מאלה שמזיקים.

את כל השאר שעוזבים, אתם יכולים לא לשאול שום דבר, מפני שבעוד שנה או שנתיים הם יכולים לחזור, כאילו שיצאו לחמש דקות וחזרו חזרה לשיעור. זה מפני שברוחניות מתרחשת כזאת תזוזה.

אצל הרב"ש אנשים חזרו כעבור חמש עשרה שנה. נכנסו לשיעור כאילו לא קרה שום דבר, התיישבו, פתחו את הספר והתחילו ללמוד. אני הסתכלתי עליהם בהשתוממות, מאיפה הם נפלו?! היה להם כזה מראה, כאילו שהם יצאו לכמה דקות וחזרו חזרה. ואצלם באמת הייתה כזאת הרגשה, שלא עברו חמש עשרה שנה, אלא ממש כמה דקות, הם יצאו ונכנסו.

לכן אתם צריכים להתייחס בצורה מאוד רצינית לאנשים כאלה, פשוט להבין אותם. וכך גם את כל האנושות. הם יגלו בהדרגה שקיימת קבוצה פנימית שעוסקת באופן רציני, כמו חוקרים, במדע הזה, ומיישמת הלכה למעשה את ההשכלה האינטגרלית. והם בעצמם גם כן לומדים את אותה ההשכלה האינטגרלית.

אפילו שיגלו בהדרגה שזו חכמת הקבלה! אתם תראו, שלא יקרה שום דבר נורא. בהדרגה אנשים "יבלעו" את זה. לכן לא צריך לפרסם שום דבר, אבל גם לא צריך לפחד מזה במיוחד. אדם מתרגל להכל.

עכשיו אנחנו נעים לקראת כזאת ירידה בחברה ובעולם, שאנשים יהיו מוכנים להכל. שום דבר לא יפליא ויפתיע אותם, לא יביך ולא יבלבל. אתם רואים בעצמכם, איך נראית המאה שלנו בהשוואה לקודמת.

שאלה: לאחר הכנס שעבר, החלו לחזור חברים לקבוצת מוסקבה שמזמן לא היו בקבוצה.

תשובתי: תתייחסו אליהם טוב מאוד, בנחת. נכנס, הלך, זה עניינך.

אתם תגיעו לכזה מצב, כאשר זה ייחשב למכובד לשלם מעשר, כל חבר יראה בזה כבוד, אם יתנו לו איזו תורנות או איזה שהן התחייבויות.

אתם תראו, עד כמה הדאגה של כל אחד לכל אחד לא תהיה עונש או נטל כבד, כמו היום, אלא שכר: "אין לי צורך בכלום, תן לי לעשות משהו עבור האחרים". זה ייתפס כגמול, כתענוג. ועכשיו בינתיים, סבלנות.

מתוך שיעור על המאמר "מטה ונחש", 21.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
עבודה רוחנית ותענוג
תפתח הדלת והם יכנסו…
קפיצה לנצחיות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/S5GOI

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest