שאלה: למה אנחנו מתחברים בעתות מצוקה כאשר קורה איזה אסון, אבל ברגע שהמצב נרגע הכול חוזר לפירוד ותחרותיות קודמים?
תשובתי: בשביל מה אנחנו צריכים לחכות למכות כדי להתחבר ולהתקדם לבורא מצד הרע? עדיף ללכת ב"דרך אחישנה" (בדרך של אור) מאשר ב"דרך בעיתו" (בדרך של ייסורים).
אפילו עכשיו, אם אנחנו מארגנים סדנאות במעגלים כבר לאחר חטיפת הנערים, זה כבר נקרא "דרך בעיתו", דרך ההתפתחות הטבעית ולא דרך של זירוז הזמן, "דרך אחישנה". אבל אם אנחנו בכלל לא נעשה כזאת פעולה של חיבור, אז יהיה עוד יותר גרוע, מפני שאנחנו לא נתקדם אלא נרד למטה.
אנחנו קיבלנו מכה שלילית (מינוס) ואם עכשיו עושים עיגול, כלומר מושכים את המאור המחזיר למוטב ומתקדמים עוד יותר קדימה, למצב טוב יותר, הדרך הזאת נקראת "בעיתו", כלומר בדרך של התפתחות טבעית.
אבל אם היינו יוצרים את העיגול הזה ומתקדמים ללא המכה המקדימה, ללא המינוס, אז זה היה נקרא בדרך של "אחישנה", בדרך של אור.
אבל אם קיבלנו מכה ולא יוצרים עיגול, אלא פשוט מתקדמים באיזה שהוא כיוון, אז אנחנו מתקדמים למינוס עוד יותר גדול, כאילו שיורדים. בדרך של "בעיתו" אנחנו בכל זאת איך שהוא מתקדמים לקראת המטרה, ואילו כאן אנחנו בכלל לא מתקדמים אליה.
כלומר אפילו שאנחנו עכשיו נערוך סדנאות חיבור לאחר המקרה הטרגי של חטיפת הנערים, זו בכל זאת תהיה דרך של "בעיתו".
נמסרה לנו שיטה שלפיה אנחנו יכולים להיטיב את החיים שלנו בכל מקרה ובכל דבר. עכשיו אנחנו רק צריכים להשתמש בה. כל האמצעים בידיים שלנו. אנחנו יודעים איך להזמין ולמשוך את הכוח הטוב שבאופן אוטומטי יתקן הכול, יתפשט כמו מים וינקה הכול. צריך רק למשוך אותו על ידי סדנאות, דיונים במעגלים, וכולי. רוצה להשתמש, אז טוב, אם לא, אז לא!
מתוך שיעור על מאמר "הערבות" של בעל הסולם, 18.06.2014
ידיעות קודמות בנושא:
חטיפת הנערים היא כמו סכין בלב
בתקווה לחזרה ללא פגע של הנערים
כוח החיבור יפרוק את המחבלים מנשקם