חופש הוא תלות רצונית

המקובלים מייחסים חשיבות רבה מאוד לקבוצה. כל עניין ההשגה הרוחנית סובב סביב הקבוצה. מפני שהקבוצה היא האמצעי, הכלי לגילוי האור, באר האור, מקור האור בעולם שלנו.

ודווקא האור הוא הדבר היחיד שפועל ועושה הכול, ומעורר את כל הרצונות. לכן, אם אנחנו רוצים לשנות את המציאות, אנחנו זקוקים לאור, שיאיר לנו בכיוון הרגיל שלו, אבל אנחנו יכולים להוסיף לכך את המאמצים והיגיעה שלנו ולזרז את ההתפתחות שלנו, וכן להפוך אותה לטובה ורצויה.

אם אנחנו רוצים להיות מקצוענים במקצוע הרוחני, אז האור צריך להפוך לאמצעי, לכלי שלנו לביצוע השינויים הללו. ורק בקבוצה אנחנו יכולים למשוך את האור המחזיר למוטב, ולכן מטרת הקבוצה היא לגלות את האור הטמון בה, שמתגלה דרכה בעולם שלנו, וכך להשפיע על עצמנו ועל כל העולם.

לאיזה כיוון יפעל האור – זה לא תלוי בנו. אנחנו בכלל לא יכולים לשנות שום דבר בהשפעה שלו. אנחנו רק יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו ולחייב אותו להאיר חזק יותר מכפי שהוא מאיר בדרך הטבעית. כלומר, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, זה להגביר את המהירות.

אבל להגביר את המהירות שלו – זה נקרא להסכים עם פעולותיו ולשנות את היחס שלנו להתפתחות. ואז ההתפתחות כבר תפסיק להיות מאולצת ולא רצויה. היא לא תתבצע תחת הלחץ שמגיע ממכבש ההתפתחות, אלא מתוך הרצון שלנו וההשתוקקות שלנו קדימה.

אם כן, העבודה בקבוצה הופכת לעבודה העיקרית שבה תלוי גילוי האור, גילוי הבורא, מהירות ההתפתחות. ודאי שאנחנו לא מבינים לאיזה כיוון אנחנו מתפתחים ומה אנחנו צריכים לדרוש, אבל זה לא חשוב. כי כאשר יתגלה האור, הוא יבהיר את הכול לכולם, יסדר את המחשבות והרצונות שלנו ויסובב אותנו לכיוון הנכון.

אנחנו לגמרי תלויים באור! לכן אנחנו תלויים בבניית הסביבה. ובעצם, זהו הדבר היחיד שביכולתנו לעשות.

בחיים הרגילים אנחנו מתפתחים בדרך מאולצת, ואף אחד לא שואל אותנו לאן ובשביל מה לסובב אותנו. אנחנו פשוט מסתובבים, כפי שאנחנו אמורים להסתובב, על אף שאיננו תופסים את זה. האור מסובב אותנו בצורה נסתרת, בעולם שלנו, או בצורה גלויה, כשאנחנו כבר בעולם הרוחני. ההבדל הוא רק האם אנחנו מבינים את זה או לא.

בעולם הרוחני אנחנו פועלים מתוך הסכמתנו ורוצים בעצמנו שהאור ישפיע ויבצע עלינו את כל העבודה. שיעשה איתנו כל מה שהוא רוצה! אנחנו מוכנים לזה ומבטלים את עצמנו בפני הפעולות שלו.

גם בעולם שלנו כל אחד מבטל את עצמו בפני פעולות האור, על אף שהוא לא מבין את זה ולא מודע לכך, כמו ילד קטן, שמשחק וחושב שניתן לו חופש מלא בעולם הזה.

גם בעולם הרוחני אין לי חופש, אבל אני כבר יודע שאינני חופשי ומסכים עם זה. אך באמצע, בין העולם ההוא והעולם הזה, מה שנקרא ב"שליש אמצעי דתפארת", ניתנה לנו הבחירה החופשית, לרצות בעצמנו להימצא תחת השפעת האור באופן הכרתי.

כלומר, כאן אני כל הזמן נשאר עצמאי. על אף שלא נראה לנו שדווקא כאן טמון התנאי לעצמאות שלנו: דווקא בקבלת ההחלטה למסור את עצמי להשפעתו של האור המחזיר למוטב. לא מובן לנו שזוהי נקודת החופש שלנו, עד כדי כך שאיננו מרגישים ואיננו מבינים מה זה אומר להיות חופשי. כי אנחנו הרי נמצאים בחושך מוחלט ומנוהלים מלמעלה.

גם בעולם הרוחני האור מנהל אותנו! וכאן, בקליפת נוגה, בין הקדושה לבין כוחות הטומאה, אנחנו בעצמנו בונים את הדרך שלנו מכל המצבים האלה, מכל נקודות החופש שמסודרות בזו אחר זו, ומתחברות לקו. בקו הזה אנחנו מגיעים לעצמאות מלאה, ובמקביל לכך גם לדבקות והשתוות הצורה עם הבורא, מה שמאוד קשה לנו להבין עכשיו.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 30.10.2011

 ידיעות קודמות בנושא:
אני, הסביבה שלי והאור
לבקש מהאור שיזרז את ההתפתחות
זה לא מתקבל על הדעת. אז איך אפשר לרצות את זה?