דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / חופש בין הבורא לפרעה

חופש בין הבורא לפרעה

בעל הסולם, מאמר "מתן תורה", סעיף י"ג:
"ואם אמנם נמצאים ב' חלקים בהתורה:
א. מצות הנוהגים בין אדם למקום ית',
ב. מצות הנוהגים בין אדם לחבירו.
הנה שניהם לדבר אחד מתכונים, דהיינו כדי להביא הנברא לידי המטרה הסופית של הדביקות בו ית', כמבואר."

מצוות שקובעות את היחסים בין אדם לחברו, זהו העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך". ומצוות שקובעות את היחסים בין אדם למקום, זהו העיקרון "ואהבת את ה' אלוקיך". באופן כזה, יש לנו שתי דרגות בדרך לקיום של המצווה "ואהבת": בתחילה, האדם מממש אותה כלפי כל האנושות, ואם הוא מצליח בזה, אז הוא משיג אהבה שלמה לבורא.

למה הדרך מתחלקת לשני חלקים? העניין הוא, שאם לא הייתה "שבירת הכלים", שכתוצאה ממנה העולם שלי כאילו מאוכלס בהמון בני אדם, אז לא היה לי בסיס, יסוד, לבצע את פעולות התיקון. כי פעולות התיקון חייבות להיות בהסתרה.

מצד שני, אם הבורא מגולה לעיניי, אז אני משוחד, שפוט, משועבד, בטל, מכור, ללא בחירה. בקיצור, במקרה כזה, אני אהיה חייב לקיים את ההשפעה מאין ברירה. כאשר אני מסתכל עליו, אז אין לי ברירה אחרת. הוא כובש אותי, שולט עליי ואני הופך ל"מלאך", שלא משפיע מתוך בחירה חופשית.

כדי שתהיה לי בחירה חופשית, אני חייב להיות מנותק מהבורא וללמוד להשפיע דרך אלה שלא מחייבים אותי לזה בכוח. אמנם, מעוררים אותי על ידי ייסורים. למשל שולחים סופה "סנדי" או על ידי צונאמי. אבל האסונות האלה לא דוחפים אותי קדימה לתיקונים. כי אני לא מרגיש שהם באים ישירות מהבורא, ולכן אני שומר על הבחירה החופשית. ככלל, אנחנו כל הזמן נמצאים בערפול.

לכן, העולם הזה ניתן לנו כדי שאנחנו נהיה חופשיים מהבורא. ולכן קיימים שני סוגים של מצוות. אותן המצוות שחלות על היחסים בין אדם לחברו, אנחנו מקיימים ללא שום התחייבות. אלא להיפך, אנחנו בעצמנו מגדלים בתוכנו את ההכרה בנחיצותן, ועם הזמן, כשצוברים ניסיון, מתחילים להבין שבאמת אנחנו חופשיים בזה.

עכשיו אני לא חושב כך. מאחור דוחפים אותי עם מקל, ומקדימה ה"נקודה שבלב" מושכת אותי. אני כבר לא מביט לצדדים, רק הולך קדימה ומתגלגל חזרה אחורה. האם זו בחירה חופשית?

אבל בדרך, כשאנחנו מתחילים לבנות את הקשר בינינו, אנחנו מרגישים שנמצאים חופשיים בהתנגדות בין הבורא לפרעה. בנקודה האמצעית הזאת, בערבוב בין הטוב לרע (ב"קליפת נוגה") שם מסתתר החופש האמיתי. שם נולדת הכוונה, כלומר האדם. כי הכוונה, זה האדם.

באופן כזה, המצוות מתחלקות לשני חלקים, מפני שאנחנו חייבים להיות בהסתרה כדי להיות בחופש בחירה. ולכן, תחילה אנחנו מבצעים את המצוות שבין אדם לחברו, כדי לקיים בסופו של דבר את המצוות שבין אדם למקום.

וכמות המצוות נקבעת על ידי תרי"ג (613) הרצונות שלנו, שמתחלקות לרמ"ח "איברים" ושס"ה "גידים" בנשמה של האדם. את כל הרצונות האלה אנחנו צריכים לתקן בכוונה על מנת להשפיע.

מתוך שיעור על המאמר "מתן תורה", 04.11.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הכי קשה לבקש עזרה
כשהבורא קרוב
בין הבורא לפרעה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/H3zCx

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest