חומר דלק לאיחוד

שאלה: נניח, שאדם הולך ברחוב, מישהו נתקל בו בצורה מכאיבה בכתף, ובזה הוא "מוציא" אותו ממצב חיובי. היום האדם המודרני סובל את זה, מדכא את התגובה, מפני שמילדות הרגילו אותנו להתאפק. לעיתים רחוקות, קורה שמתעורר סכסוך.

אנשים שמתאפקים, צוברים במשך פרק זמן מסוים כזאת כמות של עלבונות "שלא הגיב עליהם", שבסופו של דבר, מתפרצים בגלל איזו שטות, לעיתים קרובות במשפחה, ושופכים את התוקפנות שהצטברה על הקרובים. זהו מנגנון טיפוסי של תגובה רגשית של האדם המודרני.

אולי צריך ללמוד להגיב על הדחיפה הזאת כעל משהו חיובי?

תשובתי: כמובן, חיובי! אני מתחיל לתפוס את כל המתרחש, כמתרחש לא במקרה במנגנון העצום והסגור הזה.

אם מישהו פגע בי או שקרה לי משהו, אז באופן כזה מראים לי איפה אני יכול להגדיל את המגע שלי עם המנגנון הכללי הזה, להיכנס עוד יותר לחיבור אינטגרלי. דווקא על ידי השפעה שלילית כזאת מראים לי את החיסרון של ההתכללות שלי.

אז אני שמח מהשפעה כזאת על עצמי, מפני שאני יכול להתכלל יותר במנגנון הכללי, להפוך להיות יותר אינטגרלי, לעלות במדרגות הערכים, הראייה, ההרגשה, ההכרה של זה, באיזה עולם חדש אני נמצא, עד כמה לעומק אני מבין את הזרימה של סיבה ומסובב שלו, את המטרה שלו, את הראייה שלי, את התפקיד שלי בו. אני מתחיל לראות למרחק רב יותר, לראות דרך הזמן.

העניין הוא, שהאדם שגרם לי לרע הזה, לא אשם בזה, הוא בעיקרון מהווה כזה גורם של המערכת הכללית, כמוני. ואני לא מגיב עליו בשום צורה, לא מנוקדת מבט של הודיה, לא מנוקדת מבט של רגשות שליליים, אין לי כלפיו שום דבר. אני מסתכל על המנגנון הכללי הזה שכך מנהל אותנו, שכולל אותנו לתוך שיתוף פעולה הדדי יותר ויותר כולל, ואני שמח מאוד בזה, מפני שבאופן כזה אני רוכש דרגה חדשה של קיום, דרגת חיים חדשה.

אני צריך לגלות, להשיג את המערכת הזאת, להשתלט עליה ואז לפניי מתחיל בהדרגה להתגלות העומק שנמצא מאחורי החומר, מאחורי הקישוטים האלה, שבהם אנחנו קיימים ומשחקים. אני לא רוצה להשתתף במשחק הזה, אני רוצה להיות בתוך אותם הכוחות, אותו המנגנון, שמנהל את כל זה, מפני שבאופן כזה אני הופך להיות נצחי ושלם כמו כל הטבע העליון.

שאלה: יוצא, שבזמן העלייה מעל לסכסוכים והשנאה שנוצרו, אנחנו יוצאים לעומק של הכוח הזה בדבקות עם בני האדם אחרים. כלומר האם התוקפנות הכאילו שלילית הזאת מהווה חומר דלק לאיחוד שלנו?

תשובתי: באופן כללי, כן. אפשר לומר כך. ללא ספק, אותו הפוטנציאל השלילי שאותו צברנו במשך כל האבולוציה הארוכה שלנו, הוא הכרחי. לכן אנחנו עברנו את כל הדרך הזאת, כדי שהיום יהיה לנו מעל מה להתעלות.

שאלה: בעבודה עם אנשים, במיוחד בשיתוף פעולה קבוצתי, שבו מרומזת אחדות מסוימת, מבחינים בשני שלבים. השלב הראשון, הוא, מה שנקרא, "העברה חיובית", כאשר המשתתפים מתחילים לומר: " איזו שיטה נפלאה! איזה מורה נהדר! איזו קבוצה! איזה מזל יש לנו!..". ואחר כך מתחיל מה שנקרא "העברה שלילית"…

תשובתי: אני חושב שכאן לא יהיו תקופות לא חיוביות ולא שליליות. כמובן שיהיו עליות וירידות יחסיות שמתרחשות בצורה גלית, ואנשים יתחילו באופן כזה להתקדם בהבנה והרגשה שלהם של השיטה הזאת, של עבודתה.

כאן אנחנו לא עובדים עם העבר שלנו, ולכן מכוונים את האנשים לכך, שהיום אנחנו רוכשים דרגת הכרה חדשה לחלוטין, שאין לנו עם מה להשוותה. אני לא מרגיש שיש כאן מקום לתגובות שרגילות לנו. יכול להיות שבאיזה שהם קני מידה לא גדולים, אבל לא כמו בשאר הקבוצות והמועדונים.

מתוך שיחה מס' 34 על חינוך אינטגרלי, 28.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
יש טענות? בואו נברר!
חינוך על ידי חזית אחידה
הצורך להיות אדם