חוט חי

אנחנו גדלים רק בעזרת הסביבה, בדומה לילדים שלוקחים דוגמה מהמבוגרים. במידה שבה אני מעריך את הסביבה שלי, היא תוכל להוות דוגמה עבורי. ואם נדמה לי שסובבים אותי אנשים רגילים, לא יותר טובים ממני, מה אני יכול ללמוד מהם?

ואם אני עובד על עצמי, על האגו שלי, כדי להעלות את החברים, אני מקבל אותם כשליחים של הבורא. הרי מלבד האדם ישנו רק הבורא, כמו שנאמר: "אין עוד מלבדו". ובסביבה כזאת אני יכול לגדול.

ואני גדל בדיוק בתוך ההבנה שאין עוד מלבד הבורא. אני כל הזמן צריך לראות את עצמי במגע עם הבורא וכתוצאה מכך לבדוק אילו תכונות ומחשבות מפרידות אותי ממנו, "במילים" ובעיקר –"במעשה".

זה נרקם והופך לבקשה, לתפילה, מכיוון שהאדם מתחיל לפחד להתנתק מהמחשבה ומאיזו הרגשה אולי אפילו הראשונה ביותר, החלשה, של הקשר עם הבורא. אם פעם בחיים הצלחתי למשש את החוט הדק שקושר אותי עם הבורא, אני צריך לדאוג שהוא לא יקרע ולא ייעלם. שום הפרעות אינן יכולות לשלול ממני את ההכרה שאני קשור עם הבורא בחוט הדק הזה.

פחד כזה מתחיל לחיות בתוכי ולכן, את כל הצרות והבעיות, המחשבות הזרות שמופיעות בי, הרצונות, אני מקבל כ"עזר כנגדו". אני רואה שאת כל זה שולח לי הבורא כדי לתת לי להתגבר על ההפרעה ולחזק את הקשר שלנו.

הרי אני בעצמי לא יכול להתגבר על שום מכשולים ומוכרח לבקש מהבורא שיעזור לי. ואז הבורא נותן לי כוח ובמקום חוט אחד שקושר בינינו – יש לי כבר שניים!

ולאחר מכן מגיעה הפרעה נוספת, שבזכותה אני מקבל את החוט השלישי. וכך באופן הדרגתי החוטים האלה מתחילים להיארג ולהפוך לחבל עבה שקושר אותי לבורא בחוזקה.

מכך נובע, שאני לא צריך לבקש על כך ש"ימותו כל הרשעים שמתגלים" האלה, כלומר שכל ההפרעות תיעלמנה. אחרת ממה אני אבנה את הקשר שלי עם הבורא? אני צריך לבקש שהרשעים "יחזרו בתשובה" אל הבורא, כלומר, להשתמש בהפרעות האלה ולחזק את המגע עם הבורא כשאני עולה מעליהן.

אם אני כל הזמן דואג לשמור ולחזק את החוט שקושר בינינו, הוא בהדרגה הופך לצינור שדרכו זורמת אליי אנרגיית החיים.

בהתחלה אני מקבל כוח חיים רק מההרגשה עצמה של הקשר שלי. אולם לאחר מכן אני מתחיל ללמוד את האופי שלו, את הפנים השונות, את שינויי הצורה. אני צובר ניסיון – אילו הפרעות באו אליי, כיצד התגברתי עליהן, בזכות איזו בקשה, כיצד הבורא סידר לי את ההפרעות האלה כדי להפוך אותן לחוטים שקושרים בינינו. באופן כזה אני לומד את התנהגות הבורא ביחס אלי, כשאני הופך את המצבים השליליים למצבים חיוביים.

אני עובד על הניגוד הזה של שחור ולבן: פעם אני רואה את הפנים הכועסות של הבורא על רקע איזו הפרעה, פעם את מבטו הטוב והאוהב. באופן כזה אני מתחיל להכיר אותו לפי שני המבטים האלה, כמו אב שפונה לעיתים לבן עם פנים מחייכות, אוהבות, ולעיתים מביט בקשיחות ומחנך אותו בצורה כזו.

כך אני כל הזמן מחזק את הקשר בינינו, והדרגות של הקשר הזה קובעות את דרגות הסולם הרוחני. בהתחלה הקשר הזה הוא חלש מאוד, רק כדי לתפוס אותו ולשמור כעובר בתוך האם. אולם, לאחר מכן, האדם מתחיל לפעול בצורה אקטיבית יותר, מה שנקרא "יניקה". ולאחר מכן הוא הופך להיות "מבוגר" כלומר, יודע להשתמש בקשר הזה בצורה מודעת, כשהוא מעורר אותו יותר או פחות ומקבל דרכו את האור לשם מטרה מסוימת.

וכל זה תלוי במידה שבה האדם אוחז בקבוצה שמספקת לו את התמיכה, בכך שכל הזמן לומד. אז מחוטים שעירים וקטנים, שנוצרים כתוצאה מהמאמצים הבלתי פוסקים שלו לא לתת לקשר להיקרע ולו לרגע אחד, בסופו של דבר נבנה קשר שמביא את האדם לגילוי. אולם כל העבודה מתחילה מהחרדה שהקשר של האדם עם הבורא לא יקרע.

מתוך שיעור לפי מאמר מ"שמעתי", 30.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
פתק בעל חשיבות רבה מאוד
קצה החוט
המרגלית היקרה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/KeDpQ

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest