חג שלא שמים לב אליו

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכה לא תעשו שבת הוא ליהוה בכל מושבתיכם" (ויקרא, פרשת "אמור", כ"ג, ג').

בעולם הגשמי, יום השבת חל בסוף כל שבוע, לכן אנחנו מתוך כוח ההרגל, פסיכולוגית נטו, לא מתייחסים לשבת כמו למצב רוחני.

בעצם, זהו האמצעי העוצמתי ביותר של ההתפתחות. ביום השביעי "מלכות" מקבלת את כל מה שנעשה במשך שישה ימים, ואם אני לא אקיים את התנאים של השבת, אז לא אעלה יותר גבוה. אני לא אוכל להשיג מדרגות רוחניות חדשות, שכבר מאופיינות כחגים.

שבת, היא כמו מפנה בעבודה הרוחנית, ואחר כך עוד מפנה ועוד. לאחר כמות מסוימת של כאלה מפנים אני משיג מדרגה של "חג", שאליה לא ניתן לגשת ללא שבת.

לכן, "שבת", בעולם הרוחני, זה החג הגדול ביותר. כי על ידי זה שאני משקיע מאמצים בעבודה על האגו, אני משיג כזה מצב, כאשר הם כולם מתממשים בי ומניבים את פירותיהם. במצב כזה אני לא צריך לעשות שום דבר, רק לתת לאור העליון לעצב אותי.

נניח, שאני לא פעם עשיתי מאמצים בעבודה במשך מה שמכונה "ששת ימים" (שש מדרגות): חסד, גבורה,
תפארת, נצח, הוד, יסוד, בכך שהשקעתי שישה מאמצים רצופים, עקביים, מסוימים ומעוצבים באופן מדויק וברור. והמאמץ השביעי מגיע מלמעלה, מפני שאני לא מסוגל לעשות אותו על עצמי. את זה יכול לעשות רק האור העליון שמגיע ומשנה אותי.

אם בעולם הרוחני אני לא אקיים את התנאי הזה, אז אני לא אעצב שום מצבים אחרים.

בעולם הגשמי אפשר לתאר את זה לעצמנו בצורה של חיי האדם, שכל הזמן שואף למשהו וברגע מסוים מגיע לגילוי. במילים אחרות, מה שנקרא "שישה ימים" יכול לקחת כמה שנים.

בעיקרון, כל החיים של האנושות, מאדם, שהיה הראשון שהשיג את מערכת התיקון הרוחנית, ועד לאחרון, שינעל אותה ובו היא תיסגר, נמשכים שבעת אלפים שנה, כלומר שבעה ימים שבהם כל יום זה אלף שנים.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 28.5.2014