חברה אבודה

חוות דעתו של ס. אניקולופוב. מומחה מוביל בפסיכולוגיה של התוקפנות של האקדמיה במוסקבה: החברה מפסיקה להרגיש את קיומן של איזה שהן נורמות, האנשים מאבדים אפילו את הרגשת הנורמות הראשוניות הבסיסיות, עד כדי כך, ששוכחים שצריך לומר "שלום" כשנפגשים.

האנשים נתקלים בכך שהמציאות סותרת את הניסיון שלהם, והניסיון האישי סותר את מה שכתוב על הנייר או נאמר בטלוויזיה. זה הורס את האמון ההדדי בחברה, האמון בין בני האדם והשלטונות.

מתחילות להיעלם האמפטיה והחמלה, ונהרס מושג הצדק. זה מביא להרס של הערכים החברתיים, האנשים חיים מבלי להבין לא את מטרת קיומם, ולא את האמצעים להשגת המטרות שלהם.

בחברה כזאת ישנם הרבה שמרנים קנאים. המסורת הופכת עבורם לקודש, שהפרט חייב להיענש בחומרה. מהחלק הפחות קונפורמיסטי של החברה נוסעים לגואה, ישנם כאלה שהופכים לנזירים. בכללות, בני אדם לה מממשים את היציאה מהחיים החברתיים, מפני שהחיים החברתיים אינם יכולים לתת להם שום דבר. החברה עבור האנשים החושבים הופכת ליותר מדי צינית, מלוכלכת ובלתי מובנת. התוצאה של זה היא מספר הרציחות והתאבדויות.

תגובתי: דווקא בתנאים כאלה אפשרית התפיסה של רעיון האיחוד כדבר ההכרחי לאיזון עם הטבע. כי זו לא גחמה או המצאה של מישהו, שמציעים לנו לשנות את עצמנו ואת החברה, אלא צורך של הישרדות בעולם האינטגרלי, הגלובלי המקושר.

ידיעות קודמות בנושא:
אנחנו אבודים? – לא!
רוסיה: הדרך לשגשוג או נאציזם?
מסובב לגמרי…