זרוק מהכתפיים את החמור שלך

הדרך שלנו כרוכה בהתפתחות של הרצון לקבל. כולנו יחד נמצאים ברצון היחידי הזה. בו נמצאים ד' בחינות של התפשטות האור הישר, עולמות, פרצופים, מדרגות…הכול בפנים. במילים אחרות, הרצון הזה מורכב. בדיוק כפי שהגוף שלנו מורכב מכל מיני איברים וחלקים.

בין חלקי הרצון ישנם כאלה שמפותחים יותר ואחרים מפותחים פחות. מצד שני הם נבדלים לפי ה"עובי" שלהם, מה שנקרא לפי העביות. חוץ מזה, חלק מהחלקים לפי תפיסתם נמצאים קרוב יותר לקבלה וחלקם נמצאים קרובים יותר להשפעה. ישנם גם דירוגים אחרים. באופן כזה, אם נחלק את הרצון הגדול הזה לחלקים שמרכיבים אותו, אז כל אחד יתברר כמיוחד לפי המרכיבים והפריטים שבו.

יש ביניהם גם חלקים נקיים, פחות אגואיסטיים, שמתעוררים לפני האחרים לקראת האור מפני שקרובים אליו. הם הראשונים שמשתוקקים להשפעה. החלקים האלה, זה החברים שלנו בכל רחבי העולם. יש להם משיכה להשפעה, לאור, לחיפוש אחר סיבת קיומם. הם רוצים חופש. והחופש מהחיים שבעולם הזה מתגלה בראש ובראשונה בשאלה: "מה הטעם בחיי?", מה נותנים לי החיים האלה? במה התועלת שלהם?

השאלה הזאת נולדת מתוך בעיות ויסורים. אך אחר כך, בחיפוש אחר סיבתם אני משתוקק להבנת מהותם של החיים עצמם. אין לי כבר עניין בבעיות ויסורים, אין מה לעשות איתם. העיקר בשבילי עכשיו, זה להגיע עד לסוד החיים.  זה אומר שאני התעוררתי ורוצה להתנתק משגרת החיים הרגילה, ממרדף שווא אחר מילויים אגואיסטיים. איני יכול יותר, כמו עבד, לשרת את הרצון לקבל שלי. בשבילי זה מוות. יום אחר יום אני נאלץ לסחוב על עצמי את ה"חמור" שלי, להאכיל ולהשקות אותו עד שהוא ימות. ואז אני, המשרת הנאמן, אמות יחד איתו.

אנשים שמתחילים להבין שזה לא חיים אלא מוות, הולכים קדימה. אם ה"חמור" רוצה לאכול, תאכיל אותו, אך עליך לרכוב עליו ולא הוא עליך. לאורך כל החיים האלה, כל עוד אתה מאכיל את "החמור" שלך, יש לך אפשרות להגיע על גבו אל המטרה הנעלה. אם אינך סוחב אותו על הכתפיים שלך, אלא יושב עליו, זה סימן שאתה אדם. כזה הוא השלב הראשון של השחרור ממלאך המוות, מדאגות בלתי פוסקות רק על הקיום הגשמי. אם אתה דואג לו, כדי למצוא פתרון, זה כבר עניין אחר, ואלה הם החיים. כי הרי למעשה, אתה צועד בכיוון אל מקור החיים.

מתוך שיעור על מאמר "החרות" של בעל הסולם, 08.07.2011

ידיעות קודמות בנושא:
תחת היפנוזה
האדם שרוכב על החמור
תיבת נח עבור האנושות