קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כשאני קורא את הטקסט ושומע את הזוהר אני לא יכול להתרכז בתפילה. מה יותר טוב לעשות: לקרוא או להתפלל?
תשובתי: רצוי לעשות הכול ביחד, למרות שזה לא מצליח מייד, אלא כעבור זמן רב. זה דומה לכך, שאני מתחיל לעבוד עם איזו מכונה או נכנס לחברה, ובהתחלה אינני מכיר אותה בכלל. אני מתחיל ללמוד את ההתנהגות שלה, את התגובות שלה, אני מסתכל מה קורה ב"כניסה" וב"יציאה", מה משפיע על המנגנון הזה.
אני מתחיל בהדרגה להרגיש את האופי של המערכת הזאת, את התגובות שלה לפעולות החיצוניות. זאת יכולה להיות חברה, משפחה, אדם או מכונה, לא משנה מה. כל אלה הן מערכות שמגיבות להפרעות ולהשפעות חיצוניות.
כשאנחנו לומדים על המערכת העליונה: אבא ואמא, זו"ן, עולמות בי"ע ואצילות, אנחנו לאט לאט, תחת השפעת האור המקיף, מתחילים לשייך להם את הרגשות שלנו ולתפוס בצורה שונה את אבא ואמא, בהשוואה לזו"ן שנמצא תחתיהם או לעולמות בי"ע, את קו ימין ואת שמאל, את אריך אנפין, וכן הלאה.
האדם מתחיל לאט לאט להרגיש איכשהו את השמות הללו. כמו בחברה שבה הוא מכיר את כולם, ועם כל אדם הוא קושר הרגשה קונקרטית, נעימה או לא נעימה, מפחידה יותר או מפחידה פחות.
כשאנחנו עורכים היכרות כזאת עם הזוהר ושאר ספרי הקבלה, אנחנו מקשרים בין ההבנה החיצונית והפנימית שקיימת בחכמת הקבלה יחד עם ההרגשות שלנו. וכך, בהדרגה, לא משנה מה אנחנו קוראים: פרשת השבוע, תלמוד עשר הספירות, או ספר הזוהר שכתוב בשפת המדרש, אנחנו מתחילים לאסוף את כל הדמויות השונות האלה לתמונה אחת.
מדובר על המערכת העליונה שאליה אני שייך, ועל איך שהיא משפיעה עליי. לא משנה על איזה זמן ומקום מדובר שם: על שיעבוד מצרים והנדודים במדבר, כמו שכתוב בתורה, או על שבירת העולמות והתיקונים, כמו ב"תלמוד עשר הספירות".
זה לא רק שאני מתחיל להבין שכל המקורות מדברים על איזה שהם אירועים דומים, רק בשפה שונה, אלא אני גם מתחיל לקשור אותם אליי. בהתחלה אני חושב שכל זה נמצא מחוץ לי, איפשהו שם למעלה קיימת המערכת העליונה ואני נמצא כאן בעולם הזה. אך לאחר מכן אני מתחיל להסתכל כבר מתוך עצמי ורואה שמדובר עליי. כל התורה היא הוראה שעוזרת לי להיכנס לתוך המערכת האמיתית כדי לא להישאר במצב של חוסר הרגשה, שבו אני לא מבין איפה אני נמצא. כך האדם מתקדם בהדרגה.
וכאשר לאחר מכן הוא פותח וקורא את הזוהר או כל ספר קבלה אחר: תלמוד עשר הספירות, תנ"ך, מדרש, תהילים ועוד – זה תלוי רק באדם, עד כמה הוא נמצא בפנים כדי לראות שמדובר שם רק עליו, על הבורא ועל המחבר שקושר אותם, שזה יכול להיות העולם, האנושות, הקבוצה, והמקובלים הגדולים שכתבו את הספרים האלה, המורים שלנו שמקשרים אותנו לרוחניות.
ואז לא חשוב לאדם באיזו שפה הוא לומד, כלומר, באיזה סגנון, ונשאר לו זמן ומקום לפעולה עצמית אמיתית. הוא כבר מרגיש את עצמו כעומד מול המערכת שבעזרתה הוא מגלה את הבורא. המערכת הזאת היא חיצונית ופנימית, והבורא נמצא בתוכה, עד ש"ישראל (האדם בעצמו), אורייתא וקודשא בריך הוא" מתחברים לשלם אחד כפי שהוא כל הזמן ניסה להרגיש.
זה יבוא בהדרגה.
מתוך שיעור על ספר הזוהר, 26.01.2012
ידיעות קודמות בנושא:
ברוחניות אין ספרים קלים
שהספר ידבר עליי…
להרגיש מה שאתה קורא, להבין מה שאתה מרגיש
